לימדו אותי בטירונות ולימים אני לימדתי אחרים מהו ערכו של הזמן. מהי ערכה של שעה, ערכה של דקה, ערכה הסגולי של השנייה והמאייה. פתאום דקת האיחור למורה בבוקר התחלפה להרת אסון כשדובר באיחור למפקד הכיתה (שכזכור גדול ממך ביומיים וחצי בערך). במקרה הטוב אתה תתוזז להנאתו של המפקד בין עצים עמודים ועצמים קשיחים אחרים, ובמקרה הרע תאלץ להיוודע כי יציאתך הביתה לחופשת סופ"ש תתעכב לה בכמה שעות למרות שהיה מדובר רק בדקה אחת קטנה של איחור.שתי דקות, רק שתי דקות ריבונו של עולם הפרידו בין היום המאושר של השנה בספורט ליום האומלל ביותר שידענו. עוד שתי דקות שבית"ר ירושלים היו מחזיקים את התיקו והכול היה נראה אחרת. 120 שניות בלבד. תמדדו לעצמכם 120 שניות בשעון מעכשיו ותמשיכו לקרוא. עתה תתארו לעצמכם את הסיטואציה כאילו 120 שניות אלו היו נמחקות, נעלמות, לא קיימות: אלון יפת שורק לסיום, אלי גוטמן יושב על הספסל המום, אבוקסיס מתראיין וטוען שבדקה ה-28 היה נבדל ששלל מוורמוט למסור לשכטר שיכל לעבור את השומר שלו ולעשות מזה גול, אוהדי בית"ר בשירה אדירה "אני אוהב אותך בית"ר" ואחר כך "ברק יצחקי בו לפה, ברק יצחקי בו לפההה..", בנאדו וגרשון קוראים לכל השחקנים ולאמסלם לעשות עם האוהדים את ה"אולה" המפורסם, שחקני הפועל נשכבים על הרצפה, באדיר מנחם את אניימה על החטאת הפנדל החשוב בחייו, שכטר רץ לקוון נחמיאס כדי להגיד לו שבטלוויזיה ראו שהיה נבדל בדקה 28 וורמוט יכל לקבל כדור ולמסור לו והוא יכל להעביר את השומר ולעשות גול, הקוון נחמיאס מלטף את ראשו של שכטר, עמנואל רוזן כותב טור מתבכיין על מאמץ היתר של שחקני בית"ר, בינתיים בבלומפילד נותרו עוד שתי דקות, אלי טביב ומוני הראל מביטים בפלזמה ביציע הכבוד שמא הישועה תגיע ובני יהודה יכבשו, בני יהודה לא כובשת, מאיר לוי שורק לסיום, חיפה אלופה!, חיפה אלופה!, בית"ר לקחה מהפועל, בית"ר נתנה לחיפה, "כל הקבוצה לבוא לפה, כל הקבוצה לבוא לפהההה..". זהו. עד כאן. עצרו ת'סטופר. אלו היו 120 שניות של החלום המתוק שהפכו לחלום בלהות. 120 שניות לשמור על שער נקי. אבל בית"ר לא הצליחו וקיבלו גול בדקה ה-92. הפועל ת"א אלופה. הפועל ת"א דאבליסטית, הפועל ת"א צובעת את טדי (שמעתם נכון את טדי) באדום ועורכת את הקפת האליפות ועושה אצבע משולשת לכל המדינה. בבתי ישראל דומייה, השנואה ביותר אלופה. חיפה מושפלת ולוזרית שוב איבדה את היתרון ותסיים את העונה בלי כלום.
הגעתי הביתה והטלפון לא הפסיק לצלצל. חברים אוהדי הפועל התקשרו ללגלג, חברים אוהדי בית"ר התקשרו לקלל, חברים אוהדי חיפה התקשרו להתאכזב (לוזרים!), חברים נוספים התקשרו וסיפרו איך רק להם היה ברור שכך זה הסתיים (אלה, אגב, המעצבנים מכולם!). מחפש לפרוק את התסכול והאכזבה כתבתי 'סטאטוס' על הקיר בפייסבוק: " ועדת חקירה לבדיקת החילוף של אבי ריקן. ממתי מוציאים מגן שמאלי בדקה 90? ומאיפה נכנס הגול? משמאל! אמסלם, אם זה בכוונה- אתה פושע! אם בטעות- אתה טיפש! לך הביתה!!!". אח"כ הבנתי שלריקן קצת נתפס שריר התאומים והבנתי שיצאתי סוג של אבוקסיס. ואז כתב לי אחד שלימדתי אותו בעבר על ערכם של 120 שניות, חייל שלי לשעבר ואוהד הפועל בהווה, תגובה בפייסבוק: "מעל פסגת הר הצופים... איך זה לראות דאבל אדום בטדי??? לפני שבוע חגגת שהלכה לנו האליפות לא?? אתה לא יודע שאסור לחגוג מוקדם מידיי...". אז אביב יקירי אענה לך כאן. אתה שואל איך זה מרגיש לראות דאבל אדום בטדי? על הפנים. האם אני יודע שאסור לחגוג מוקדם מידי? אני יודע, אבל לא עמדתי בפיתוי. מה המסקנה שלי? שלוזרים לא מתים הם רק מתחלפים. ואביב עכשיו אתה שוב חייב לי 120 שניות- נפגש במילואים!
