תל אביב עולה באש!

יש! ניצחנו את הפועל ת"א בטדי. זוהי אינה הפעם הראשונה שאני טוען שמשחק כדורגל נגד הפועל ת"א זה הרבה יותר ממשחק כדורגל. נכנסתי ליציע המערבי דקתיים לפני שריקת הפתיחה (ועוד נחזור לביזיון הזה). הכרטיסן קרע לי את הכרטיס ומיד המשכתי בריצת אמוק לעבר "המקום הקבוע" בטדי- מעל הספסל של הקבוצה היריבה. הפעם זה היה מעל יוסי אבוקסיס הידוע לשמצה. למה ריצת אמוק? כי היה לי חשוב למנוע רצח של חבר ששמר לי מקום בחירוף נפש, והודיע לי בעשרים שיחות טלפון בדקה, שאני אהיה שותף לרצח אם לא הגיע מיידית ליישב את הכיסא השמור. ובעודי רץ ונכנס פנימה לאצטדיון, החל ההמנון להתנגן. למי שלא חווה חוויה של משחק כדורגל, אני מזמין אותו לבוא ולראות את המחזה המדהים הזה. 12,000 אלף צופים נעמדים, מותחים את הצעיפים ושרים את "התקווה" בגאון. התלבטתי. מצד אחד רציתי כבר להגיע ולחלץ את החבר ממאבקי שמירת המקום ומצד שני – "התקווה". מבט חטוף ליציע הצפוני חשף בפני את השלט של האדומים- "תל אביב עיר הבירה". נעמדתי. צעקתי יחד עם אוהדי בית"ר את "ארץ ציון וירושלים" ורק אחר כך התפניתי לחלץ את החבר, שבינתיים כבר הפך להיות קצת פחות חבר, אחרי מה שעבר בגללי.
זה לא היה משחק גדול של בית"ר, אבל זה היה סוף סוף משחק עם נשמה. ששואלים למה צריך שחקני בית זוהי בדיוק הסיבה. אבי ריקן, שי חדד, קובי מויאל, אריאל הרוש, אבירם ברוכיאן ואפילו עידן טל שהוא ירושלמי במקור, מבינים מצוין מה עובר בראשו של אוהד בית"ר שהפועל ת"א מגיעה לטדי והפעם, אחרי כל הביקורות נגדם, הם פרעו את השטר ובגדול.
"משנכנס אדר מרבים בשמחה" שרנו אחרי שהמשחק נגמר והזכרנו לעצמינו מחזות שטדי, לצערי, כבר הספיק לשכוח. זה עדין לא קרוב לנקמה מהעונה שעברה ובבית"ר יאבקו השנה בתחתית, אבל זה ללא ספק היה רגע של נחת אמיתי.
בהפסדים, כל דבר שהוא מחוץ ליכולת הקבוצה שלך, נשמע כמו תירוץ עלוב של לוזרים. ביום שני ניצחנו. עכשיו הרשו לי לבקר. המשטרה בזיון! טדי ידע משחקים עם כמות גדולה יותר של צופים ומעולם כביש בגין ובכלל כבישי ההגעה לאצטדיון לא היו פקוקים כל כך. הסדרנים בזיון! בימי ימק"א העליזים זה היה יכול להיגמר באסון. בניגוד לתדמית אוהדי בית"ר, האוהדים עמדו בסדר מופתי והמתינו לבידוק הביטחוני. המשחק התחיל ובחוץ נשארו טורים של אוהדים שרכשו כרטיס והמתינו שהסדרנים העצלים יואילו לערוך על גופם חיפוש. בטור ההמתנה עמד לצידי אבא שהביא את שני ילדיו לטדי. הוא נסע לקנות להם כרטיסים באמצע השבוע, הוא עמד בפקקים ועכשיו כנראה שיפסיד את שריקת הפתיחה. "מה רע לראות בבית", הוא שאל באכזבה ולי לא נותר אלא להנהן לו בהסכמה. השופט שמואלביץ' בזיון! המתכון של חוסר יכולת ויהירות יכולה להוציא אותי מדעתי. הוא טעה לאורך כל המשחק כולל פנדל שלא שרק לבית"ר, הוא הוציא צהובים מתי שלא היה צריך והשאיר את הכרטיס בכיס מתי שהיה צריך לשלוף, הוא פחד מוורמוט וזהבי ולא ספר את עידן טל וברוכיאן, הוא הרחיק את רוני לוי במקום להבליג. המשחק הזה היה פשוט גדול עליו. איזה כיף להתלונן אחרי שמנצחים.
ולסיום. המשטרה תפסה את אוהדי הפועל ששרפו את בית וגן. אם אוהדי בית"ר היו שורפים את וולפסון התקשורת הייתה דורשת וועדת חקירה פרלמנטרית. תל אביב עולה באש!

ביטול מינוי גלנט- עריצות של מערכת המשפט

בנימין נתניהו ואהוד ברק רוצים שיואב גלנט יהיה הרמטכ"ל ה-20 של מדינת ישראל. הם רוצים אותו רמטכ"ל כי הם מינו אותו, הם רוצים אותו רמטכ"ל כי הוא האיש הכי טוב היום במדינת ישראל, לשיקולם, לנצח במלחמה הבאה שלא תבוא. הם רוצים אבל יהודה קיבל חוות דעת ממיכה ומפחד מדורית. מדינת ישראל ועם ישראל יקבלו מפקד פחות טוב על הצבא רק משום האקטיביזם של מערכת המשפט בישראל. מערכת שמלינה השכם וערב על ירידת אמון הציבור, אך בד בבד לוקחת באופן מוחלט את הבעלות על המוסר, הערכים ושיקול הדעת במדינה.
בואו נעשה לרגע סדר. יואב גלנט הוא אלוף פיקוד הדרום. לפני שנים נכתב תחקיר בעיתון ה"ארץ" על השתלטות, לכאורה, של קרקעות מדינה בידי גלנט. האירוע הזה ותצהיר שיקרי שמייחס מבקר המדינה לגלנט אלו אירועים שיכלו והיו צריכים להיבדק מזמן. אם גלנט לא אמין ולא ערכי כדי להיות רמטכ"ל הוא גם לא ראוי לכהן כאלוף בצה"ל. אבל אצלנו נזכרה אורלי אינס לספר על מעלליו, לכאורה, של ניצב בר לב בדיוק שנפתח המרוץ למפכ"לות וגלנט הוא לא ערכי מייד אחרי מינויו לרמטכ"ל.
עתה יש לשלוף את הקלישאה הישנה של 'עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא' ולמנוע, אבוי, מהאלוף הסורח והשקרן להמשיך ולכהן כמפקד בצה"ל. האומנם? ההחלטה הפחדנית של ראש הממשלה ושר הביטחון לבטל את מינויו של גלנט לרמטכ"ל מעידה סופית על עליונותה של הרשות השופטת על פני הרשות המבצעת. בדמוקרטיה חייבת להיות מערכת של איזונים ובלמים בין רשות אחת לאחרת, אבל במדינת ישראל יש עריצות של מערכת אחת שלטת- הרשות השופטת. עריצות שמקורה ברוח הגבית שהיא מקבלת מהתקשורת וכתוצאה מכך מהציבור בישראל.
אם יואב גלנט עבר עבירה פלילית, מוזמנת המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש להגיש כנגדו כתב אישום ולגשת לברר את הנושא בבית המשפט. אך לפנינו סיפור אחר לגמרי. אין כתב אישום, כלומר אין עבירה פלילית ובכל זאת, ההכרעה על המינוי נמצאת לפתחה של מערכת המשפט.
היועץ המשפטי לממשלה מעריך שמינוי גלנט לא יעבור בבג"ץ משום שמעשיו, לכאורה, אינם עומדים במבחן הסבירות הערכי לכהונה כראש המטה הכללי של צה"ל. גם אני חושב שיש לבחון מינויים ציבוריים, בטח לתפקיד כמו רמטכ"ל, במבחנים אתיים וערכיים ולאו דווקא במבחנים משפטיים גרידא. יש מספיק מעשים כשרים אבל מסרחים שבגינם צריך למנוע מינוי לתפקיד בכיר במערכת הציבורית. השאלה הגדולה היא מי קובע? מי נותן את תעודת ההכשר? במדינה מתוקנת, ללא עריצות שיפוטית, היה סביר להניח ששר הביטחון, שזוהי סמכותו החוקית למנות את הרמטכ"ל, ישקול את מכלול השיקולים המקצועיים והערכיים כאחד ויקבל החלטה. אבל אצלנו במדינה בית המשפט הוא כל כך אקטיביסטי שאת שיקולי המוסר הוא עושה בעצמו בלבד. כך יצא שראש ממשלת ישראל ושר הביטחון הלכו לישון בידיעה שגלנט ראוי וגם היום רוצים לראות אותו עם דרגות רב אלוף, אך לא עושים זאת כי היועמ"ש יהודה וינשטיין חושש שבג"ץ יקבע שזה לא סביר.