רק לא ברקוביץ'

בר ברק ברקו ברקוביץ'. רק הסלוגן הזה נשאר כדי לסיים את הקמפיין העצמי שעורך הטוען למשיחות, איל ברקוביץ, למשרת מאמן הנבחרת. תגידו לי לנפלנו על הראש?
האיש שעסוק רק בעצמו ובגחמות שלו איתר באופן יוצא מהכלל את מצוקתו של העם היושב בציון. איל ברקוביץ' הבין שעם ישראל רוצה אחרי ארבעים שנות מדבר לראות את נבחרתו במונדיאל או לפחות ביורו, ולא משנה באיזה מחיר. האבסורד הוא שעיתונאים רבים בתקשורת מסייעים לקמפיין, ואבי לוזון וחבריו עוד עלולים להיענות ללחצים.
איל היה שחקן ענק. גם בתור פרשן כיף לשמוע אותו, כי הוא ישראלי. הכי ישראלי שיש. בחוצפה, בילדותיות ובפשטות שלו. שאיל מפרשן אנחנו שומעים את עצמינו ביציע או על הספה בסלון. אבל המרחק בין להיות שחקן גדול ואייקון תקשורת לבין משרת המאמן (ועוד של הנבחרת!) הוא גדול. שישאל את אלי אוחנה ואבי נימני הם יספרו לו קצת.
הבעיה האמיתית עם ברקוביץ' היא לא תעודת המאמן החסרה (למרות שחכמי החלם מאיגוד הכדורסל מנעו בגלל אותה סיבה מדיוויד בלאט לאמן את נבחרת הכדורסל), הבעיה עם ברקוביץ' היא שהאיש לא פטריוט. הוא עסוק בעצמו. רק בעצמו. כשנופה מסגל הנבחרת בתקופת הכהונה של גרנט התראיין האדון ברקוביץ' ובלי למצמץ הודה (ביושר) שהוא יושב ומחכה שהנבחרת תפסיד. גם אני מסמפט את התכונה הזו שלו, להגיד הכול בלי לעשות חשבון. אבל אם האמת שלו היא שהנבחרת תפסיד משום שהוד מלכותו לא זומן, אז שימשיך להתפרנס בנשר.
ברקוביץ' לא מקבל ציון נכשל רק בפטריוטיות שלו, הרי גם מאמן זר הוא לא בדיוק בגין או ז'בוטינסקי. ברקוביץ' גם לא מתאים מקצועית. הוא לא עמד מעולם על הקווים, הוא אף פעם לא היה מנהיג, וזה שהוא צועק חלוצים והתקפה לא הופך אותו לבעל יכולת לתרגם את הרצונות למעשים על כר הדשא.
איל לא מבין שלא כולם איל ברקוביץ'. הוא כשחקן היה פנומן. עבורו הייתה מספיקה קריצה של המאמן כדי שהוא יבין מה רוצים ממנו, אבל כמה כאלה יש היום בנבחרת? שחקני הנבחרת צריכים יד מכוונת וצריכים מאמן שבא לעבוד,ללמד ולחנוך ולא קשקשן עם פה גדול. מר שערוריות ופליטות הפה לא יכול לקבל את משרת האימון רק בגלל הפופולאריות. הוא צריך קצת קבלות.
נבחרת ישראל צריכה מאמן משלנו ולא מאמן זר. מאמן פטריוט שיצעק על השחקנים בחדר ההלבשה שילחמו למען הדגל. מאמן שהשחקנים יעשו לו חשבון. מאמן שלא יפחד לשחק התקפי, אבל יכיר בחשיבות של ההגנה. אין לנו הרבה כאלה (אם בכלל), אבל בטוח שזה לא ברקוביץ'.

אדישים

אדישים.
אנחנו פשוט ישראלים אדישים.
בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ישנה הקפאה גורפת של בנייה במעלה אדומים ואנחנו- אדישים. אצל שרון בנו, אצל אולמרט בנו, אצל ברק בנו, אצל רבין בנו ואצל נתניהו... הקפאה! ואנחנו אדישים. רבין דיבר על גושי ההתיישבות (מעלה אדומים, גוש עציון, בית"ר עילית וכו'...) שהם חלק ממדינת ישראל, אומרים שברק בקמפ-דיויד חילק את ירושלים, אבל שמר על מעלה אדומים בתוך מדינת ישראל, לשרון הבטיח הנשיא בוש במסמך רשמי שגושי ההתיישבות הם חלק אינטגראלי מהמדינה, אבל עכשיו החליטו "להקפיא. ואנחנו אדישים.
האם זו התבוסתנות שאופפת אותנו:"רק שלא יהיה יותר גרוע", אולי חוסר האמונה שביכולתנו להשפיע, ואולי משום שהפסקנו להילחם על אידיאליים. במדינה שאפשר 365 ימים בשנה להפגין על עוולה אחרת למי יש כוח. חיה ותן לחיות ונתפלל שיהיה בסדר. אז הסטודנטים מפגינים רק על השכר לימוד של עצמם, בעוד שבכל העולם הסטודנטים קובעים את סדר היום. אז המורים שובתים לבד כדי להקטין את מספר התלמידים בכיתה אבל אנחנו כועסים כי אין סידור לילדים. אז ניצולי השואה צריכים לצאת לבדם עם מדי אסירים כדי לקבל עוד כמה שקלים ולסיים את החיים בכבוד. והשאר אדישים, "כי למי יש כוח". ושיוצאים לקרב לבד חלשים ומעטים התוצאות בהתאם.
פעם אסור היה לדבר עם אש"ף עפ"י חוק, והיום כבר משלימים עם מדינה עבורם. פעם על ירושלים אסור היה בכלל לדבר (גם בשמאל), היום יודע אבו מאזן שברק ואולמרט כבר חילקו אותה. פעם מעלה אדומים הייתה קונצנזוס בינלאומי, והיום יש הקפאה. יום אחד אנחנו עלולים להתעורר ולגלות שמפנים אותנו.
אז מי יפגין עכשיו אצלנו? רק אלה שצריכים פרגולה למרפסת? או אלה שרכשו דירה עם משכנתא ויחכו עכשיו עשרה חודשים כי מקפיאים? גם זה לא בטוח.
היום (יום רביעי) יפגינו המתיישבים ביהודה ושומרון בכיכר פריס בירושלים. נתפלא אבל יש לזה כוח. חברי כנסת ושרים מבינים שזה פוגע בתדמיתם ובאמון הציבור בהם, הסקר שערכה ד"ר מינה צמח בו רוב אוכלוסיית המדינה מתנגדת להקפאה עושה את שלו. הלחץ משתלם ואת התוצאות לא חייב לראות מיידית.
בואו נפסיק לחכות עד שזה יפגע בכיסנו וברכושנו באופן אישי, בואו נקדים תרופה למכה, בואו נאבק כשהגזירה עוד הפיכה, בואו נפסיק להיות פראיירים- בואו נפסיק להיות אדישים!

אין כבוד

גם אני חושב שבאינטל צריכים לעמוד על הרגלים האחוריות ולהמשיך לפתוח ביום שבת. הם יהיו צריכים להיות רגישים ולתת רק למי שבוחר להרוויח את כספו בשבת לעשות זאת ולא להתנות את העבודה בין ראשון לשישי בכך שהעובד יגיע גם ביום שבת. למה? כי יש גבול לקפיטליזם. לחייב עובד לעבוד ביום שבת זה קפיטליזם חזירי. "לי יש את הכוח לבחור את עובדיי", אומרים באינטל, ובהינף יד מסננים עובדים מוכשרים חובשי כיפה, מסורתיים (כמוני) שלא מאמינים בעבודה ועשיית כסף בשבת ואפילו כאלה שפשוט רוצים יום מנוחה בשבוע ללא קשר לאמונתם. הרי יום השבתון הזה הוא החוק הסוציאלי הראשון בתבל. אם באינטל לא יבינו את הרגישות אין להם כבוד.
החרדים שמפגינים נגד אינטל מבחילים אותי. הם שוב הורסים את האהבה לדת בקיצוניותם. גם להפגנה יש גבולות ודרך. היא צריכה להיות באישור, היא יכולה להיות נוקבת וחד משמעית אבל לא אלימה. ניפוץ השמשות, זריקת האבנים, הקאת השוטרים היא עשיית אצבע משולשת לשלטון החוק. אגב, למה אינטל? איזו צביעות. מה עם בתי הקולנוע? יתרה מכך, מה עם גן החיות התנ"כי? חרדים רבים בעלי מנוי לגן החיות מגיעים אליו בשבתות רגלית, מציגים מנוי ומבלים עם המשפחה בין החיות. אני אגלה לכם סוד. שאתם מבקרים בשבת בגן החיות יש שם עובדים הרבה עובדים. אבל הכעס הוא על הדרך לא על המהות. הזכות להתנגד ולמחות היא לגיטימית, אפילו רצויה, אבל הדרך ריבונו של עולם הדרך, מי שמכם מעל החוק? השוטר שהוקפץ מביתו באמצע ארוחת יום השבת עם המשפחה כדי לעצור את האלימות לא מעניין אתכם? אין כבוד.
שמעתי השבוע בור ועם הארץ מקלל באותו הקשר את הרב עובדיה יוסף. אני שחונכתי שלא אומרים לשון הרע ובטח שלא על רב הצטמררתי. שאלתי את אותו בחור מה עשה לו הרב עובדיה יוסף. הוא הורס את המדינה ענה לי. אתה טיפש ואין לך כבוד השבתי.
החילוני מביט בזה שמנשק את ידו או את זקנו של הרב עובדיה יוסף- ונגעל. החילוני מוכן לקבל בהבנה נשיקות לחיים צרפתיות משולשות, נשיקות ידיים פולניות, התגפפויות של נשים וגברים שהרגע הכירו, טפיחות, צ'פחות, קידות יפאניות- ורק נשיקה של שר ביטחון ממוצא כורדי לזקנו של גדול הדור עובדיה יוסף ממוצא עיראקי מוציאה אותו מדעתו. גדול הדור? כן גדול הדור. האיש הוא גדול הפוסקים היהודיים בדורנו. נקודה. שמעתם על הרמב"ם? על שולחן ערוך? על רבי עקיבא? על המשנה והתלמוד?- אז עובדיה יוסף הוא בגודל הזה. אתם לא סגורים על זה? תפתחו ויקיפדיה, זה מספיק, שם יספרו לכם. איך לא כולם יודעים את זה? כי הבוז מעוור לנו את העיניים.
מה זה בכלל "גדול הפוסקים"?- גדול הפוסקים זה אחד שכשהוא אומר לדוגמא שאסור להצביע לפרס או ברק או ביבי- אז אף אחד מרבבות אלפי מעריציו לא ימרה את פיו. גדול הפוסקים זה אחד שכשהוא יקבע שמותר לאישה ללכת עם מכנסים, או עם פאה, או להחזיר שטחים- זה מה שהעם יעשה. כי עובדיה יוסף בנה לעצמו שם עולם במשך יותר משבעים שנים רצופות בפסיקותיו ההומאניות, המתחשבות, המתונות. כי אחד שמצליח לסחוף אחרי כל כך הרבה אנשים הוא מנהיג.
מה אנחנו יודעים עליו? מה שאנחנו רוצים לדעת עליו. כלומר כלום. אנחנו אורבים מידי שבוע לנפילות שלו בדרשת מוצאי שבת, אנחנו אטומים לחוש ההומור שלו ולסלנג האבסורדי שלו, לעקיצות שלו ולהתחלקויות הלשון שלו (אפשר לחשוב שפרופ' ליבוביץ' לא ניבל את הפה)- אנחנו עומדים מולו ולא מבינים את התופעה. אז אנחנו בזים. טיפשים שכמונו, בורים שכמונו. כבר שנות דור שהחילוניות (בעיקר השמאלנית אשכנזית) מפסידה את גדול הדור היהודי עובדיה יוסף. מפסידה את המתינות שלו, את אהבת ישראל ואת ההלכה שלו שאפילו לא פוסלת להחזיר שטחים למען השלום.
אין כבוד. כולם חושבים שהם חכמים גדולים וצודקים גמורים. אני לא מנסה להיות צדקן, מצד אחד לתמוך באינטל ובפתיחת חברתם בשבת ומהצד השני לגונן על המאמינים ועל אלו שסתם רוצים חופש יום אחד בשבוע. אני באמת חושב שהיהירות של הצדדים מעידה על חוסר כבוד. אם יהיה כבוד- יימצאו הפתרונות. בו נקווה שלפחות בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, מעלה אדומים, נדע לשמור על האיזון והסטאטוס קוו. בוא נקווה שלנו יש כבוד.

לכו לתנועה!

ילדים ונוער- לכו לתנועת נוער! הורים- שלחו את הילדים לתנועת נוער! הטור הזה היה צריך להסתיים כאן ובכל זאת נסביר.
יש פיתרון לבעיית האלימות ויש פיתרון לבעיית האלכוהול, יש פיתרון לבעיית הערכים ויש פיתרון לבעיות החברתיות, לפיתרון קוראים תנועת נוער, לפחות חלק גדול מהפיתרון. נשאר רק לעמול על הדרך שתסביר להורים ולבני הנוער את הערך המוסף שבתנועה.
בעצמי לא הייתי בתנועת נוער. כמ"פ ראיינתי חיילים בכניסתם לפלוגה, ובתשובה לשאלה מה עשו לפני הגיוס כתחביב, חלקם ענו שהיו בתנועת נוער. ניפוח של חזה ועיניים המצפות לחיזוק ממני כמפקדם היה לאותם חיילים. אני מצידי נשארתי אדיש. לא הבנתי מדוע אותו חייל מרגיש כאילו היה מינימום עוזרו של ג'יימס בונד הבריטי במבצע מסווג. לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הבנתי את הערך המוסף איתו הגיעו הנערים יוצאי תנועות הנוער לפלוגתי. לימים, אפילו הייתי מנחש מי מהמתגייסים הטריים יוצא תנועת נוער. כמעט תמיד פגעתי במדויק, ולא כי עבדכם מזליסט גדול. זה פשוט בא לידי ביטוי ברמה הערכית של אותם צעירים, בחישול הנפשי והפיזי שהגיעו איתו, ביכולת לעבוד בקבוצה ובהתנהגותם הבוגרת והאחראית. אפילו ווינרים אמיתיים תנועת הנוער מייצרת. אתם יודעים, כאלה שיודעים לתת הכל בשביל לנצח בכל דבר, ובאותה נשימה לא נשברים מאיזה הפסד קטן.
הורים היום עומדים חסרי אונים מול בני נוער מתבגרים שמורדים וחושבים עצמם גדולים ממה שהם. כל פאפוס קטן תופס ביד בקבוק וודקה ומקפיצו לשוכרה. מגיע לבית בשלוש לפנות בוקר וזורק את המפתחות על הדלפק כאילו היו לצרור של יאגואר. הרצון להיות גדולים עם אחריות היא בסדר, השאלה לאן מנתבים אותו. בתנועת הנוער מקבלים הנערים את אותה אחריות לה הם כמהים, מגיל קטן (9-10) הם הופכים לחניכים ובהתבגרותם הם הופכים למדריכים בעלי משמעות ואחריות.
צריך לפצח את החידה מדוע תנועות הנוער החילוניות בעירנו מונות מעט חניכים באופן יחסי לאוכלוסייה הפוטנציאלית. זה לא שצריך לנוח על זרי הדפנה כשמדברים על התנועות הדתיות. אבל שם לפחות זה חלק מהתרבות והחינוך. שם מי שלא בתנועה כמעט ולא קיים.
אני אסכים עם ההורים שיגידו שקשה לחייב נער בן 16 ואפילו בן 14 ללכת לתנועת נוער. אבל לתנועת נוער הולכים כבר מבית הספר היסודי. ומי שהולך מתאהב בתנועה לכל חייו. בגיל 14 ו- 16, הוא כבר יהיה מדריך על אלה הקטנים ממנו.
שלחו את הילדים לתנועה!


הערה לסיום


למשרת מאמן נבחרת ישראל בכדורגל הועלו הצעות למאמנים זרים. כבר הוכח שמאמן נבחרת הוא פחות איש טקטי ויותר איש של כריזמה (ראה ערך קשטן). המאמן מקבל את השחקנים לימים בודדים, ולכן את התהליכים שבונים בקבוצה קשה לבנות בנבחרת. מה יגיד המאמן הזר בחדר ההלבשה? "רוצו בשביל הדגל!"?, "תלחמו בשביל המדינה"? הנבחרת צריכה מאמן משלנו. הנבחרת צריכה מאמן ישראלי!

אבסורד

השבוע טען, שימו לב, אלי גוטמן (כן גוטמן!), כי קבוצתו הפועל ת"א (כן הפועל ת"א!) מקופחת על ידי השופטים. האדומים מתל אביב מתבכיינים על קיפוח. אבסורד!

את ראש השנה חגגנו השנה כל המשפחה בצפון. אחרי שחזרנו מבית הכנסת יצאנו לסיור מודרך בפקיעין. ג'מאל (הדרוזי!) סיפר לנו סיפורי מורשת מהיהדות, לקח אותנו לבקר במערתו של רבי שמעון בר יוחאי ובאחד מבתי הכנסת העתיקים בעולם. אנחנו, בבורות, נשארנו פעורי פה. אבסורד.

דני רופ העביר לאחר ימי הגשם בתחילת השבוע תחזית להמשך השבוע: "יהיה חם מהרגיל, דבר המאפיין את תקופות המעבר בין קיץ לסתיו". אם יהיה יותר מהרגיל איך זה יכול להיות אופייני? אבסורד.

השמאל תקף לאורך שנים את הימין על כך שהימין נוקט במדיניות של הפחדה. פתאום ראו כי טוב והחלו להפחיד בעצמם. כל שמאלן מצוי טוען היום שאם לא יהיה הסכם כולל ועכשיו!, ישראל תהפוך למדינה דו לאומית- נו באמת. פתאום השמאל התחיל להפחיד. אבסורד.

אפרופו הפחדה. הימין טען שהתנתקות חד צדדית תיתן "רוח גבית לטרור". השמאל טען שזה יביא להכרה בינלאומית רחבה במדיניותנו. בינתיים ההתנתקות הביאה את החמאס לשלטון ואת הגרדים לאשקלון וגדרה. הכרה בינלאומית? תשאלו את היהודי גולדסטון שכתב בדו"ח שאנחנו פושעי מלחמה. אבסורד.

העבריין מיכאל מור מנהריה שחצה כל קו אדום ואיים על שוטרים (כן על שוטרים!) ובני משפחותיהם הורשע, אך קיבל בעסקת טיעון עם הפרקליטות 11 חודשי מאסר (מתוכם כבר ריצה תשעה חודשים במעצר במהלך המשפט). את השוטרים חסרי האונים (שעשו מעשה עבריינות ללא כל ספק) מבקשת הפרקליטות להושיב ארבע שנים בכלא. אבסורד.

מכחיש השואה ההדוק, החותר לפצצה גרענית, זייפן הבחירות ורוצח מתנגדיו שיצאו לרחובות, אחמדינג'אד, ינאם בעצרת האומות המאוחדות לצד מנהיגי העולם. הם ישבו ויקשיבו. אבסורד.

היללו ושיבחו את נבחרת הדיוויס על ההצלחה חסרת התקדים להעפיל לחצי גמר הדיוויס. "ההעפלה היא ההישג הגדול", נמרחו כותרות העיתונים. "סיכויי הנבחרת קלושים", כתבו הפרשנים. אחרי ההפסד, אותה תקשורת, ביקרה את הנבחרת ללא הכר. אבסורד.

שמו של אייל ברקוביץ' הועלה כמועמד לאמן את נבחרת ישראל. אבסורד.

אצל רבין בנו, אצל פרס בנו, אצל ברק בנו, אצל אולמרט בנו, אצל נתניהו מקפיאים! (הוא מתעקש לקרוא לזה צמצום- שיהיה). אבסורד.

אסירי חמאס לומדים לתואר אקדמי, מקבלים מכתבים, מקבלים חבילות, מקבלים ביקורים מהצלב האדום, מקבלים ביקורי משפחה. אנחנו לא יודעים אם גלעד קיבל את החבילה היחידה שנשלחה אליו בשבוע שעבר אחרי שלוש שנים בשבי. אבסורד.

אבסורד אחרון לסיום

למעלה אודמים יש מטמנת אשפה באבו דיס. הפלשתינאים מטמינים במטמנה חינם אין כסף. המדינה החליטה להטיל מס על ההטמנה. הפלשתינאים מסרבים לשלם. הנושא נידון בבג"צ (בהרכב בראשותה של נשיאת בית המשפט, דורית בייניש) והוחלט שהפלשתינאים לא ישלמו (בשל מס' סיבות). הציעו בבג"צ שאת המס לפלשתינאים תשלם עיריית מעלה אדומים יחד עם עיריית ירושלים (שגם היא מטמינה במטמנה זו). הנושא עדין בהליכים ולא נפתר. ובכל זאת – סופר אבסורד!

40 איחולים לשנה הבאה

1. שמכות, סכינים, אלכוהול וונדליזם יחזרו להיות צרת הגויים וייעלמו מישראל.
2. שהנוער יפסיק להיתקע מול מסך המחשב או הטלוויזיה וייקח חלק בתנועת נוער.
3. שנפסיק לחשוב שלתת זה להיות פראייר ולדפוק את המערכת זה לצאת קול.
4. שילד יכבד את אביו ואימו.
5. שנער יכבד מבוגר ממנו.
6. שתלמיד יכבד את מורו.
7. שחבר יהיה חבר לא רק שנוח, אלא בייחוד שצריך.
8. שיהדות, מסורת, דמוקרטיה, ערכים וציונות יהוו חלק מרכזי בחינוך תלמידי בתי הספר.
9. שהורים ייקחו אחריות על חינוך הילדים. אבא יהיה אבא ואמא תהיה אמא.
10. שגיוס לצבא או לשירות לאומי יחזור להיות ערך. מי שיחמוק וישתמט יתבייש במקום להתגאות.
11. שלא נשנא את העשיר מפני שאין לנו.
12. שלא נשנא את אלה שהתכוונו לטוב, משום שיצא להם רע.
13. שלא נשנא את מי ששונה מאיתנו, כי זו אינה הדרך לאהוב את עצמינו.
14. שלא נשנא את כישלונותינו, כדי שלא נפסיק לנסות
15. שתהיה בינינו קצת אהבת חינם.
16. שממשלה ימנית תנהל מדיניות ימנית ולא להיפך
17. שממשלה תחזיק מעמד לפחות קדנציה שלמה.
18. שנבנה את 'מבשרת אדומים' 1E עוד השנה.
19. שלא נגרש יהודים מביתם.
20. שהכלכלה תמשיך להיות יציבה וחזקה, אבל שבמדיניות לא ישכחו את האזרח הקטן.
21. שהתקשורת תיתן במה להכרעת הרוב ולא רק לקפריזה של העיתונאי.
22. שנפסיק לדבר על זהירות בדרכים ובו בזמן נמשיך לנסוע ב- 50 קמ"ש מעל המהירות המותרת בלי חגורה ועם פלאפון ביד (כי זו הייתה שיחה ממש דחופה...)
23. שנפסיק לחשוב שהממשלה לא רוצה להחזיר את גלעד שליט.
24. שנפסיק להתעסק בפרהסיה בשחרורו – זה עושה רק נזק למשא ומתן.
25. שגלעד שליט יחזור הביתה.
26. שישראל תעלה למונדיאל (אני יודע שהסיכוי כמעט אפסי...)
27. שבית"ר בכדורגל והפועל בכדורסל ייקחו אליפות
28. שננצח את ספרד בחצי גמר הדיוויס.
29. שאריק זאבי יחזור לעשות איפונים.
30. שנחזור להתפאר בשחר פאר.
31. שחיפה יעלו משלב הבתים (מותר לחלום....)
32. שצה"ל ינצח.
33. ששמעון פרס יחיה לפחות עד 120
34. שנזכה בטוטו בלוטו ואם לא אז באהבת אמת
35. שנפסיק לדבר ונתחיל לעשות
36. אבינו שבשמיים הכל הבלים- שלח לנו אושר
37. שלח לנו בריאות
38. שלח לנו פרנסה
39. יש שמועה שבעשרה הימים מראש השנה קליטת השידורים אצלך תהיה טובה מהרגיל- סלח ומחול לעמך ישראל.
40. ביום שישי בערב נשב בבית, נטבול תפוח בדבש, ונגיד, כמו תמיד, שבשנה הבאה יהיה יותר טוב. רק תן לנו רמז, אבינו שבשמיים, איך בדיוק עושים את זה?

איפה ההורים?

האלימות הגואה ברחבי הארץ הגיעה גם למעלה אדומים. הלינץ' שנעשה בנער בין 15 על ידי חבורת בריונים הגדולים ממנו בשנה היה מזעזע ומפחיד. אירוע אומנם בודד, אבל אירוע שמדיר שינה מעיניי כולנו. כל אחד עושה בדק בית מחודש. המשטרה ברמה הארצית וברמה העירונית תחשוב על חידוד ההרתעה, המניעה והענישה. מערכת החינוך תעצור לחשוב. הממשלה תגרד בפדחת למציאת פתרונות ובעיריות ימשיכו לחפש אחר פתרונות יצירתיים.
ומה עם ההורים? הם עוצרים לחשוב?עושים בדק בית?
הלוואי שכן. הלוואי שאנחנו האזרחים לוקחים גם אחריות אישית. כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו. עם בנו או ביתו היקרים מכל.
ואם באמת גם ההורים שותפים יחד עם כולם בניסיון למגר את תופעות האלימות, הרשו לי לייעץ. מה שנקרא, בקטנה, בלי להתיימר.
הילד רוצה את אבא ואמא שלו לא רק חברים, אלא גם הורים. להיות אבא 'מגניב' ו'קול' זה סבבה, אבל הילד צריך גם לחשוש שאמא אומרת "חכה שאבא יחזור מהעבודה".
אין סתירה בין אמא פתוחה צעירה וגזעית (ואמא שמשתמשת עדיין במילה 'גזעית' היא מזמן הפסיקה להיות כזו) , לכך שאבא יאמר לילד שלו "שאמא תראה את זה היא מאוד תכעס" ואמא באמת צריכה מאוד לכעוס!
גם אם "כולם חוזרים בשלוש בבוקר מהיציאה" מותר להגיד לילד כולם כן, אבל אתה לא. הוא לא יצא חנון ולא אאוטסיידר. ואם תבדקו טוב תגלו שחצי מהחבר'ה קיבלו בדיוק את אותה הנחייה לחזור מוקדם.
אם יש לילד את האומץ בגיל 15 לחזור עם ריח של אלכוהול מהפה הביתה, להורים צריך להיות את האומץ להעניש (בלי לוותר ולהתקפל כי הוא עושה פרצוף של מרד).
אם "כולם שותים" אז נדבר עם כל ההורים של החבר'ה ונתאם שפועלים ביחד.
אבא מגניב ושפיץ זה לא איזה חנון חסר עמוד שדרה, זה דמות שמלמדת ומחנכת ומתווה דרך. ושאבא אומר "לא" זה "לא!". בהתחלה קצת מפחד בהמשך זה כבר יהיה מכבוד.
אמא קולית זה לא אחת שרק מחבקת, מלטפת, מפנקת ויושבת לשיחות עם החבר'ה. עפ"י אמא יישק דבר. מחייבת לקחת מעיל "כי יהיה קר" ואם (בטעות) לא לקחת, באורח פלא יהיה קודר ומקפיא גם בחודש אוגוסט.
הילדים צריכים גבולות ברורים ונתפלא כולנו אפילו רוצים. גבול שנפרץ יהיה קשה לאחות.
ילד צריך גיבוי וגב. אהבה וחום. אוזן קשבת ויד מסייעת. ילד צריך גזר אבל באותה מידה גם מקל.

לקראת פתיחת שנת הלימודים- 10 פעולות לחינוך טוב יותר

הוי כמה טרנדי לכתוב על הפער בחינוך במדינת ישראל.
הרי כל אחד, אבל כל אחד, שנתקל בו ברחוב ונשאל אותו לשלומה של מערכת החינוך יענה שהיא לא מרגישה כל כך טוב, מצוננת. בעיות של מערכת מבוגרת וישנה בגיל העמידה שמנסה לגמור את היום בשלום. בשונה מאיתנו, בני התמותה, למערכת הזו ניתן לספק גלולה שתחזיר אותה להיות צעירה ותוססת. צעירה במובן של חדשנות ויעילות, אך מבוגרת ומנוסה עם כתר של כבוד.
הבעיה שהתרנגולת וביצתה שוב במאבק. מי באה לה קודם, אובדן החדשנות והיעילות, או שמה כבודה ההולך ונרמס של המערכת הכי חשובה במדינת ישראל (ביטחוניסט שכמוני שמודה).
הנהון ההסכמה שהמערכת צריכה טיפול שורשי הפך לקונצנזוס הכי רחב בארץ. הכול מסכימים שזה מצוי בקדמת סדר העדיפויות הלאומי, אבל חוץ מלהסכים לא עושים בפועל דבר. יסלחו לי אנשי התהליכים, ואנשי הפדגוגיה, יסלחו לי גם נערי האוצר המאמצים לחיקם כל תירוץ עלוב בשביל "לשמור" על הקופה הציבורית- המערכת לא צריכה עוד תוכנית מהפכנית לשיטות הוראה וגם לא תוכניות "הבראה" אחרות. המערכת צריכה כסף, הרבה כסף!
ולפני שאדון לסקילה בידי אנשי חינוך אמיתיים שיטענו שנשביתי ברוח הקפיטליזם הרובץ בעולמנו הינה 10 פעולות, שהם לא רק כסף, לחינוך טוב יותר:
1. שכר המורים- לא 'אופק חדש' ולא 'אופק ישן' ישנו את התמונה. אין עתיד באופק. כל כך הרבה אנשים הרואים בחינוך שליחות חשובה לא יכולים ללכת איתה למכולת. ההשוואה של שכר המורים בהתאמה לשעות העבודה הפורמאליות מקומם. לא כל עבודה נמדדת פייר שעה. ישנה חשיבות, במקרה הזה מכרעת, לאיכות העבודה וחשיבותה. ובכלל לא באמת ניתן להגדיל את שעות העבודה משמעותית כך שישפיעו על תלוש המשכורת החודשי.
שכר גבוה ימשוך מורים רבים לבתי הספר להוראה, בתי הספר יוכלו לסנן ולטייב את מחנכי העתיד.
2. הכשרת המורים- לכל אחד מאיתנו יש לפחות איזה מורה אחד דגול. אחד שהיווה עבורנו מודל לחיקוי, לפני הכול בשל אישיותו וערכיו. עם שכר גבוה יבוא גם ביקוש. בתי הספר להוראה יוכלו להקשיח תנאי קבלה, לסנן ולהכניס למערכת את האיכותיים ביותר. מקצועית וערכית. דרישות הסף לקבלת התעודה לחנך את ילדי ישראל יעלו.
3. הורים צריכים לגבות את המערכת- אני זוכר את הוריי מגבים כמעט תמיד את המערכת. לעיתים בסתר ליבי הרגשתי שהם מגבים את המורה סתם בשביל הגיבוי ולא בגלל שהיא באמת צדקה. הבנתי את הסאב טקסט. המורה צודקת גם שהיא לא תמיד כל כך צודקת. למה? כי היא המורה. והאמת, בו נודה כולנו, ברוב המקרים המורה צודקת, אבל אנחנו אוהבים להיתלות במקרים הבודדים שהיא לא. אם ההורים והמערכת לא מגבים את המורה שלא יתפלאו שלמורים אין סמכות. אני חלילה לא חושב שצריך להיות גיבוי עיוור ובמקרים קיצוניים חייב להתייצב לצד הילד, אבל מזמן התבלבלנו לגבי מזה קיצוני. אם יטענו שקל לגבות מורה איכותי שטועה לעיתים רחוקות, וקשה לגבות אחד שתמיד טועה אני אסכים. אבל על החשיבות במורים איכותיים כבר דיברנו.
4. תשתיות- בעוד שלכל פקיד היום יש משרד ממוזג וכיסא מנכ"ל מסתובב, למורים עדיין יש חדר מורים עם תא קטנטן. את השיחות האישיות והפרטיות עושים על המדרגה או הספסל בחצר. אבל הרבה לפני חדרי המורים חייב לטפל בכיתות ובכמות התלמידים בכל כיתה. אני מזמין את כולנו לתוך כיתה מלאת הורמונים של 40 תלמידים מיוזעים שחזרו מהפסקה ללמוד על פונקציה לינארית או על תולדות המאה העשרים. המזגן מקרטע, האנרגיות בשמים ולמורה יש ממש זמן ליחס אישי ופרטני לכל תלמיד.
5. מעמד המורה- שוב סיפור הביצה והתרנגולת. כבוד מקבלים ולא דורשים. ובכל זאת, צריך לעשות הכול כדי שמעמד המורה יהיה שווה ערך לזה של שופט בבית משפט או רופא בחדר מיון. המורים עושים מלאכה לא פחות חשובה, אם לא יותר. הסטטוס החברתי של המורה בישראל חייב להיות משודרג. זה נכון שאם כל המורים היו איכותיים בהתאם היה היחס כלפם. מעמד גבוה של מורה בחברה יביא, יחד עם השכר, את הטובים שבאנשינו למערכת.
6. ערכים וידע- יש ויכוח, לא מוכרע, לגבי מטרותיה של המערכת. האם היא אחראית לרכישת ידע והשכלה או דווקא לחינוך לנורמות וערכים. חייב למדוד את הצלחתה של המערכת במענה לשני הצרכים האלו גם יחד.
7. העמקה על חשבון כמות החומר- מספר מקצועות הלימוד ומקצועות ההעשרה הקיימים מביאים למצב של תפסת מרובה לא תפסת. חייב להקטין את כמות הנושאים לטובת העמקת החומר.
8. דיגיטלי במקום אנלוגי- שיטות הלימוד מיושנות. בעידן הדיגיטלי והטכנולוגי צריך לשדרג את השיטה. אני שמרן מטבעי ומאמין שהמורה והמגע האנושי חזקים מהכול. אין בכך סתירה.
9. חינוך בלתי פורמאלי- חינוך ילדינו לא מתחיל ונגמר בין כותלי בית הספר. על החינוך משפיעים הבית וההורים, החברה והקהילה וגורמים נוספים. במדינה מחוקק חוק לחינוך הפורמאלי, אך אין חוק למסגרת החינוך הבלתי פורמאלי. בהעדר חוק הרשויות המקומיות נכנסות לואקום. חלקן טוב יותר חלקן טוב פחות. כל המערכות צריכות לשלב ידיים והתפיסה החינוכית צריכה להיות שהחינוך לילד ניתן מהרגע שקם ועד שהלך לישון.
10. החינוך זה מהבית- קשור מאוד לסעיף הקודם, אבל חשוב לי היה לבודד אותו ושיהיה בפני עצמו. הורים שילדיהם תולים את האחריות במערכת על כך שהילד שלהם חזר שיכור הביתה והוא בין 14 בלבד חוטאים לתפקידם. הורים שרוצים להיות המלאכים הטובים של ילדיהם ולא שמים להם גבולות ברורים, שלא יצפו שהמערכת תתקן זאת. הרי כתוב "חוסך שיבטו שונא בנו".

רק בישראל

אם היו מספרים סיפור על מדינה שבשישים שנה עברה שש מלחמות, קלטה עלייה ממרוקו וכורדיסטן רוסיה ופולין ובקיצור מכל קצוות העולם, מדינה שהיא הדמוקרטיה היחידה באזורה, מדינה המוקפת אויבים מרים מכל צדדיה, מדינה שבירתה מקודשת לשלושת הדתות, מדינה המשתרעת על 27,000 קמ"ר בלבד ובתוכה ארגוני טרור רבים, מדינה של חילונים ודתיים ושל שוני תרבותי תהומי בין אנשים, מדינה שמנהיגה מוחלף בממוצע כל שלוש שנים זה היה נחשב אגדה מבית היוצר של האחים גרים. אם לסיפור האגדה הזה היו מוסיפים גם את העובדה שאותה מדינה מולידה מתוכה את אנשי ההיטק המובילים בעולם, שצבאה הוא מהמתקדמים והחזקים בעולם כולו, שכמות האוכלוסייה בעלת תארים אקדמיים היא מהמובילות בעולם, שהעם היושב בתוכה מכונה 'עם הספר' בשל כמות הספרים הנקראים והיוצאים לאור בכל שנה, ששיטת החקלאות היא דוגמא לחיקוי בכל העולם, שכלכלת המדינה למרות הביקורת הפנימית המתמדת היא מהיציבות שיש, אזי ההוצאה לאור של האחים גרים היו טוענים שזה סיפור מוגזם גם לאגדות.
הנתונים האלה מצטרפים לעוד כל כך הרבה הישגים של המדינה הקטנה שלנו שאנחנו נוהגים כל כך להקניט ולבקר. הרי להספיק כל כך הרבה ב-61שנים זה טירוף. גדלה לנו מוטציה מדהימה ומרשימה, אך עם באגים לא מעטים. ואולי בגלל הביקורת העצמית שלנו על סף ההלקאה העצמית והמזוכיזם אנחנו כל הזמן משתפרים. אולי זהו סוד ההצלחה שלנו.
ואם הכן זהו הסוד הרשו לי להצטרף לרגע למקטרגים. השבוע קרו דברים שיכולים לקרות, כנאה, רק בישראל:
רק בישראל לצבא מהחזקים ביקום גונבים לראש המטה הכללי בשלומיאליות את כרטיס האשראי מהלשכה, ולא חוששים לרכוש בו כרטיסים להופעה של שלום אסייג ופיצות לחבר'ה.
רק בישראל יכול אתלט להתאמן במשך שנה לאליפות העולם, ולפספס את התחרות בשל איחור בהרשמה.
רק בישראל הטענה של האתלט למזכירות התחרות תהה "זה כולה 5 דקות איחור..."
רק בישראל הטענה המרכזית של שר הפנים לנשיא, לשם חנינת השר לשעבר, היא שהאחרון מזרחי ממוצא מרוקאי.
רק בישראל השמאל מנהל מדיניות ימנית יותר מהימין.
רק בישראל באז ציבורי הנובע מצדקנות ועין צרה מוביל להסתלקותם בטרם עת של מלחי הארץ, של קצינים בכירים שנתנו את מרצם וגופם, תרתי משמע, למען המולדת ומעדו חד פעמית.
רק בישראל המפכ"ל והמשטרה מצטלמים לפוסטר עם אברג'לים ואלפרונים באזיקים, ובפועל האלימות ברחובות גואה.
רק בישראל מרוב שלא משתלטים על האלימות, קציני משטרה, חסרי אונים, מניחים מטענים לעבריינים.
גם בישראל מתבצע לינץ' באזרח תמים ומבוגר ע"י חבורת בריונים.
גם בישראל זה קורה לעיני אזרחים אדישים שעומדים מהצד.
רק בישראל נגור, נחיה, נתקן ונשפר.

הערה לסיום
השבוע חזרתי מחודש מילואים. לא קל לצאת באמצע החיים למילואים, בטח שלא לחודש ימים. ההתייצבות למילואים עמדה על 90%. עניין אותי מהם נתוני ההתייצבות הכלליים למילואים בצבא ושמחתי לגלות שהנתונים במגמת עלייה מתמדת. גם אחוז המתגייסים עולה וביניהם המעוניינים בשירות קרבי והיוצאים לקצונה והמתנדבים ליחידות מיוחדות . מחמם את הלב.

כשבובליל בחר בפרידמן

כן, גם אני ראיתי האח הגדול.
ראיתי כי זה הצחיק ושעשע אותי, ראיתי כי אנשי ההפקה עשו עבודה טלוויזיות מדהימה, ראיתי כי אהבתי את המאבק פרידמן – בובליל.
ראיתי האח הגדול והתנצלתי המון. טוב, לא בדיוק התנצלתי, אלא גרמתי לאלו שהרימו גבת זלזול להוריד אותה לגובה הגבה השנייה ולהתנצל בעצמם. אגב, הייתי מוכן להתערב על המיליון של שפרה, שרוב מרימי הגבה מכירים את דמויות האח הגדול טוב ממני.
כמעט 40% צפייה זה חצי מהעם. אם מוציאים את אלו שלא דוברים את השפה, מקליטי התוכנית (כמוני), ילדים קטנים, קשישים מופלגים (לא המבוגרים שחרשו גם על ערוץ 20), אפשר יהיה לומר, שזו הייתה תוכנית של עם שלם.
תגידו, כל התוכנית בטלוויזיה צריכות להיות דוקומנטריות מלמדות? מעולם לא שמעתי, שייצרו את הטלוויזיה כדי שתהווה תחליף להורים ולמערכת החינוך בחינוך הילדים. תגידו, צפייה במשחק כדורגל יותר אינטליגנטי מתוכנית הריאלטי הזו? ואני אוהב כדורגל! ומה רע לפעמים לשבת בבית, על הספה, לשתות כוס קפה, לגרבץ לצחוק וליהנות מתוכנית בידור בלי לחשוב בלי להחכים, פשוט סתם ליהנות. יש לי ביקורת קשה על המינון שיש בטלוויזיה לתוכניות הריאלטי לעומת תוכניות אחרות, אבל גם אני לא הייתי אוהב שיגידו לי לא למכור את המוצר שנמכר הכי הרבה.
שפרה זכתה כי בחרו בה הרבה שלא רצו להטפס כמו רותם אבואב (שבוע סוף) האשדודית, שצועקת בניגוד לכל עובדה מוצגת "כן, אבל אין כמו ביבי!".
הרבה בחרו בה, כי הרבה בובלילים מבולבלים, כמהים להתבולל בתוך התרבות המערבית האשכנזית הנאורה. כי הרבה בובלילים מבולבלים פחדו שבובליל ייצג אותם.
המאבק פרידמן – בובליל באח הגדול היה מיקרו קוסמוס של החברה הישראלית השסועה. חברה, בה הפער העדתי קיים, אך כולם מנסים להכניס את השד לבקבוק, לסגור חזק חזק ולזרוק לים.
מה לעשות שפרה מתנשאת, צבועה ולא אמיתית. אבל שיפרה יודעת לספר, מהפה לחוץ, על ערכיה ועקרונותיה יותר טוב מכל אחד אחר. גם הדיבור הרגוע, השקט, המימיקה בפנים, הצחקוק המלאכותי והתפיסה הליברלית, כביכול (מתי שנוח), גורמים לה להפוך בעיני המתבונן לאיכותית. אין ספק, שפרה מוכשרת מאוד ונראה, על פניו, שהיא גם אינטליגנטית ומשכילה באופן יחסי. אבל להזכירכם התוכנית לא הייתה תוכנית טריוויה.
יוסי בובליל ובתו ייצגו בפשטותם ובבוטות המוגזמת, בעיניי, הרבה יותר אמת, שקיפות, ערכים ונורמות של כבוד ויחס. כן כבוד ויחס. סותר? בוטות ואגרסיביות אל מול כבוד הדדי וערכים- ממש לא!
תבדקו אותי מי היה אמיתי לאורך התוכנית ומי היה צבוע.
אבל אצלנו, יותר תרבותי להיות שקט וצבוע, מאשר רועש ואמיתי, מזלזל ומתנשא ברוגע ושפה עשירה, מאשר שווה נפש וולגרי.
הפרידמנים ניצחו כי הבובלילים בחרו בהם.
הבובלילים בחרו בהם, כי יוסי הוא ליצן צ'חצ'ח אנאלפבית חסר תרבות ו"חלילה שהוא ייצג אותי". שיפרה היא איכותית ותרבותית.
ושיהיה ברור אינני חושב שצריך להצביע באופן עדתי- חלילה!
אני חושב שתרבות המזרח צריכה להרים את הראש ולהפסיק להתבייש.
אחרי זה שיבחרו בכל מי שחשקה נפשם ללא הבדל דת, גזע או מין- הרי כולנו יהודים. טוב רנין לא, אבל היא אזרחית המדינה.

כבר הרשענו

בשבוע שעבר לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה החליט להגיש כתב אישום נגד משה קצב, הייתה לי שיחה בנושא עם חברה מאוד טובה. לפני השיחה ניסיתי לפתור סוגיה שנורא הציקה לי. את הסיבה מדוע היועץ לא מייעץ ודווקא נראה שהוא מקבל החלטות הרבה יותר מאחרים. ביקשתי הסבר מחבר קרוב שהוא גם משפטן במקצועו, וזה הסביר לי שהיועץ אכן מייעץ לממשלה בסוגיות משפטיות, אך הגדרת התפקיד שלו נותנת לו עוד סמכויות רבות, בין היתר, גם לקבוע אם להגיש כתב אישום נגד נשיא המדינה ואפילו נגד מעסיקו ראש הממשלה. לצערי, מזוז נאלץ כבר בכהונה אחת להוציא את הסמכות שבידיו לפועל ולהוכיח לי שהסמכות אכן בידיו, והביא להדחתם של אולמרט וקצב. אמרתי לחברי המשפטן שנראה לי קצת אבסורד שבידי אדם אחד מרוכזת כזו סמכות, מה עוד, שלעיתים זה נראה אפילו כניגוד אינטרסים. החבר הוא חבר אמת ולכן המליץ לי להניח לזה, משום שלטענתו סביב סוגיית סמכויות היועץ המשפטי לממשלה יש אינספור דעות וויכוח רציני. עזבתי. אומנם עדין מאוד לא מרוצה מהתשובה, אפילו ההפך, אבל עזבתי.
נחזור לשיחה עם החברה הטובה.
נזכרתי בימי ההולדת של פעם, שהייתי ילד קטן. היינו מגיעים ליום הולדת ובשלב מסוים אחרי ביסלי, במבה וקצת שוקולדים היינו משחקים אמת או חובה. תמיד חשבנו ששיא הערב הוא בהטלת המשימה לנשק את עדי על השפתיים אחרי שאחד הבנים בחר במקום באמת בחובה. היום אני יודע ששיא הערב לא היה שם, לשיא הגענו כאשר נשארנו בסוף המסיבה החבר'ה הטובים. ישבנו לשחק שוב אמת או חובה, אבל הפעם 'על אמיתי' בלי לבלף ולהתחמק. אני זוכר את התמימות והכנות שהייתה לנו, אלו היו הרגעים שכל אחד חשף ממש את האמת ששאלו אותו שאלה. תמיד יצאו משם ריבים וויכוחים אבל גם אהבות וחברויות, ובכל מקרה יצאנו משם מחוזקים. החלום שלי, סיפרתי לחברה הטובה, זה להושיב את משה קצב במעגל ההוא של פעם ולשאול אותו- תגיד אחי, אנסת? ת'אמת- אנסת? ואם לא אונס אז מה היה שם? "במעגל ההוא קצב היה אומר אמת, אני מבטיחה לך" אמרה לי החברה הטובה. אני לא נשארתי חייב והפצרתי בה באגרסיביות: "ומי אמר שעכשיו הוא משקר". דממה של כמה שניות השתלטה על האפרכסת. "רק אל תגיד לי שאתה מאמין לשרץ הזה. לא, לא אתה..." היא נזפה והתאכזבה.
אז לא אני לא מאמין לו, אבל אני גם לא מאמין לגברת א' מבית הנשיא וממשרד התיירות והשד יודע מאיפה, והכי לא מאמין לעיתונאים שמסקרים את הסיפור. קצב שגה תקשורתית. הוא עשה את כל מה שאסור לעשות בהתנהלות מול תקשורת. יועצי התקשורת שלו מורל וצור, פרסמו: " אנו בטוחים בחפותו אך מתפטרים". הם הבינו שהנשיא לשעבר קיבל ציון נכשל בהתנהלותו התקשורתית ובקרב על דעת הקהל. אני לא יודע אם הנשיא השמיני של מדינת ישראל אנס או ביצע מעשים מגונים ואם כן שישלח לכלא ולהרבה זמן. אני כן יודע שמסע השיסוע ומשפט השדה הכל כך חד צדדי שאנו מנהלים נגד נשיאינו השמיני מבחיל אותי. האם כל היהירים והשחצנים הבטוחים בהרשעתו לא חשבו לעצור לרגע ולהטיל מעת ספק? האם כל העיתונאים חדי הלשון והעיפרון לא מצליחים להשתחרר לרגע מהאגו האישי לאחר שתקף אותם בנאומו ולבחון את העובדות? גם אם זה מצריך עבודה קשה. האם אותם צדקנים רודפי המוסר והערכים לא חשבו לרגע להיות מספיק ערכיים ולהשאיר את קצב חף מפשע, באמת ולא כסיסמה, עד שלא יוכח אחרת? האם אותן נשים פמיניסטיות קיצוניות לא מבינות שהחתירה לאמת חשובה יותר משירות האג'נדה שלהן? האם הפרה הקדושה שנקראת שלטון החוק ובתוכו היועץ המשפטי לממשלה חפים מכל ביקורת? ומה נגיד כולנו אחרי שכבר הפכנו את קצב לנבל ואנס מתועב והרשענו אותו בבית דין השדה שהקמנו אם רק יחליט בית המשפט לזכותו? אני אגיד לכם. נגיד טעינו ונמשיך הלאה, הרי בבית המשפט שלנו הוא כבר מורשע.

עם ישראל חי! (רשמי מסע לפולין במסגרת קורס מ"פים)

עם ישראל חי. בפעם הראשונה במשלחת לפולין גופי הצטמרר ברכיי רעדו ודמעה בלתי נשלטת זלגה לה באיטיות על לחיי.
במשך ימים אחדים של ביקור בבתי קברות, מחנות השמדה, גטו, בית כנסת ובית יתומים, שיחה עם ניצול שואה, סרטים המוקרנים בכל נסיעה והרבה שיחות עם החבר'ה לא הצלחתי להתרגש מספיק. אמרתי לעצמי, בלב כמובן, שהמראות שאני רואה הם מזעזעים, שהמעשים הם בלתי נתפסים, שהאסון הוא נורא, נורא מאוד ושאני חייב להתרגש, להזדעזע, לא להאמין ואולי לבכות ולנגב דמעות. כעסתי שאני לא מספיק המום ולא מספיק נרתע. כל הזמן שכנעתי את עצמי שהנה, עוד מעט, אוטוטו, אני אחשף למראה הקשה והמזעזע שיגרום לי להבין מה קרה שם.
ניסתי לברר לעצמי מאין באה לה ה"קוליות" המאוסה והמעצבנת הזו. חשבתי שאני לא מעקל, אולי שהדמיון שלי לא מספיק יצירתי כדי להבין, אולי רגשות הנקם והכעס המטורף על הקלות הבלתי נסבלת שהנאצים, יימח שמם, הצליחו להוציא לפועל את הפיתרון הסופי. כעסתי, הרגשתי מושפל, רציתי להחזיר, הכעיסה אותי התבוסה הזו ולא הצלחתי להתמקד בכאב ובאבל.
בסוף הבנתי, הבנתי מאין נבע הכעס וחוסר ההלימה בין הציפייה לתמונות מכוננות באישיותו של אדם למה שראיתי בפועל. בפועל ראיתי מקומות פסטורליים הנמצאים ליד מרכזי ערים. הבנתי שחלאות האדם האלה היו אנשים רגילים, מבתים רגילים, מחינוך רגיל שעשו דברים רגילים. לפני שיצאו לפתוח את שסתום הגז במחנה ההשמדה הם הספיקו להכין פרוסת אוכל לילד שהלך לבית הספר, לקנות לילדה הקטנה מתנה ליום ההולדת שלה ולשחק איתה על הנדנדה בגן. הם יצאו לבלות ורקדו ושרו ורבו והשלימו וטיילו וצחקו ונהנו ובכו בסרט והכינו אוכל ועשו אהבה וערכו קניות בסופר ופתחו את שסתום הגז שחנק למוות מאות יהודים בעשרים דקות. הם היו כל כך רגילים עד כדי טירוף. והם מנו רבבות של אנשים, רגילים, שיצאו בבוקר לעבודה- להשמיד עם.
איך יכולתם? אנשים רגילים, נאצים ארורים, להשפיל כך אבא מול ילדיו. להפשיט אותו מבגדיו עד שיהפוך ערום כביום היוולדו וליד ילדיו הקטנים לראותו זוחל על הקרקע הקרה מתחנן לרחמכם תוך שהוא מוכה בשוט. איך יכולתם? אנשים רגילים, נאצים ארורים לקחת ילדים קטנים ולהרעיבם עד מוות. איך יכולתם? אנשים רגילים, נאצים ארורים כך להונות, לתכנן, להשפיל, להתעלל ולרצוח 6 מיליון יהודים. ואנחנו, מדוע לא נקמנו את נקמת אחינו, מדוע לא החזרנו, מדוע כך הובסנו שאלתי את עצמי.
עם ישראל חי! הוא צעק ונפל על ברכיו במרכז רחבת הטקס באושוויץ- ברקנאו והביט אל על. עם ישראל חי! הוא צעק שוב כמעט באפיסת כוחות ניצול השואה בן ה-80. בפעם הראשונה במשלחת לפולין גופי הצטמרר ברכיי רעדו ודמעה בלתי נשלטת זלגה על לחיי. הבנתי שזהו נצחונו של אותו מבוגר בן השמונים וניצחוננו שלנו, שעמדנו שם, על אדמת אושוויץ, מ"פים ומ"גדים במדים של צבא ההגנה לישראל עם דגל ישראל וספר תורה שרים את התקווה בהצדעה ובראש מורם. ואז בלב מלמלתי שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד והבטחתי שגם בעוד מיליון שנה אנחנו נצעק – עם ישראל חי!

הגירוש השקט

יכול להיות ששכחנו כולנו, אבל לידיעת הציבור הרחב- גוש הימין ניצח. יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, הוא היום ראש ממשלת ישראל. אפשר להתווכח אם ביבי "טוב ליהודים" או לא, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהעם מאס בשמאל לא התלהב מהמרכז ובחר בגוש הימין ברוב מוחץ. אי אפשר להתווכח? הצחקתם את התקשורת. לתקשורת יש אג'נדה משלה ויסלחו אותם דון קישוטים הוגנים.
מאז הבחירות מתקשים לעכל "כלבי השמירה של הדמוקרטיה" שבבחירות, דמוקרטיות אגב, נבחרה קבוצה שתפיסת עולמם מעט שונה. בחדרי חדרים אפשר לשמוע את חלק מהעיתונאים ואנשי התקשורת ממלמלים מתחת לשפם משהו בסגנון "העם טיפש", וביהירות אופיינית מאמינים שבאמצעות עטם יכתיבו את מדיניות ישראל. בצביעות מקוממת מטיפים מצד אחד לפוליטיקאים שיפסיקו לשקר, שידבקו באידיאולוגיה ובמצע הבחירות ומן הצד השני מופתעים שביבי מהסס, שלא נאמר נרתע, מלומר שתי מדינות לשני עמים. עושים דה לגיטימציה לליברמן על כך שהעיז לעמוד בהתחייבותו ופועל להשגת הבטחותיו טרם הבחירות. ליברמן פאשיסט, ביבי מסכן את מעמדנו ומוביל אותנו לבידוד עולמי- מפחידים אותנו כותרות העיתונים. העם כבר מחוסן. העם כבר לא הולך שבי אחר כל כותרת דמגוגית. העם לא טיפש. מי שהפכו להיות מגומגמים הם דווקא המנהיגים. הם קוראים לגמגום הזה ממלכתיות ממשלתית. אתם יודעים, התפקיד מחייב. הבעיה היא לא הפוליטי קלי-קורקט שבהתבטאויות, אלא במעשים. ליברמן לא חייב לצרוח כל הזמן שהוא מתנגד לאנפוליס הוא פשוט צריך להתנגד. ביבי לא חייב להתרברב בכוונתו לבנות תשתית חדשה לשלום ולמנוע את הקמתה המידית של מדינת טרור לצד ישראל, אבל הוא חייב להמשיך לפעול לשם כך. מאחורי העיתונאי עומדת המקלדת, מאחורי הפוליטיקאי עומדים בוחרים.
בשבוע שעבר עתרה "שלום עכשיו" לבג"ץ נגד אלוף פיקוד המרכז, גדי שמני, ונגד שר הביטחון, אהוד ברק, על כך שלא מנעו מעשרה בני קבע מקומיים בהתנחלות חלמיש- נווה צוף לבנות בתי מגורים במרכז ההתנחלות בטענה שהבנייה מבוצעת בניגוד לקווי המתאר. אני מסכים. הבנייה לא חוקית והבנייה צריכה להיפסק. אותם צעירים שמקימים משפחה יאלצו לגור עם הוריהם או למצוא דירה בישוב אחר . ביישובים הסמוכים אין דירות. בעצם קיימים היום ביהודה ושומרון 400 יחידת דירות לכ- 2100 דורשים. מה יעשו 1700 יהודים? יחפשו דירה במרכז הארץ. מרוחק ממקום ילדותם, מרוחק מהנוף, מרוחק מההורים. המדינה מקפיאה את הבנייה ומתעלמת מהגידול הטבעי של האוכלוסייה. גם הקפאת הבניה במעלה אדומים תביא לבסוף למצוקת דיור לצעירים. סוג של גירוש סמוי, גירוש שקט. הויכוח הפוליטי הוא לגיטימי. האיסור על בנייה לא חוקית היא הכרח. אבל הצורך של הממשלה החדשה לממש את סמכותה ולכל הפחות להתיר בנייה ביחס לגידול הטבעי הוא קריטי. בגלל האידיאולוגיה ובגלל ההומאניות שבהחלטה.
בשבוע הבא יצא בנימין נתניהו לבית הלבן. הפגישה עם אובמה תהה מכרעת. לפני הפגישה יש לי בקשה אחת ממך אדוני ראש הממשלה- תנהיג: אל תזגזג ואל תרצה את כולם, כי בעצמך אתה יודע שזה בלתי אפשרי. תהיה קשוב לרצון בוחריך ולזעקות עמך, אך קבל החלטות הרואות את העם והמדינה במרכז. אל תדחה, אל תסתפק בהצעות טובות, תחליט. זכור שהרוב בד"כ קובע, אך למיעוט יש צרכים. שארצות הברית ואובמה הם ידידים, אך לא אזרחים ישראליים. שגוש הימין נבחר כדי שתונהג מדיניות ימנית. מי כמוך יודע שלרתום את התקשורת זה חשוב כדי לקדם תהליכים, אבל אסור להם ובטח לך לשכוח שמאחוריך עומדים מיליוני בוחרים. זה בסדר להשתמש בקלישאות הידועות: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" או " המטרה לעיתים מקדשת את האמצעים" , העניין כאן זה המינונים.
אתה לא תהה מלאך, אפילו לא קרוב. האמת שאף אחד הוא לא מלאך. אתה תאכזב ותטעה ותכשל ותפסיד, רק ריבונו של עולם- תנהיג.

7 סיבות למה אריק ניצח בגמר הישרדות

מדינה שלמה החזיקה אצבעות למירית וקנין (חוץ ממדינת ת"א) בגמר "הישרדות איי הפנינה". מדינת תל אביב ניצחה. מדינת ישראל הפסידה. אריק הוא השורד האחרון. האנלוגיה בין המשחק הטלוויזיוני לחיים האמיתיים נראית קצת מוגזמת, אבל יש בה הרבה אמת. בעוד שבמדינת תל אביב מקדשים את התחמנות והשקר, בישראל כולה עוד כמהים לקצת יושרה וערכים. נטע-לי הייתה לא רלוונטית. הקרב האמיתי היה בין אריק למירית. זה לא היה רק קרב אישי, אלא קרב על דרך ותפיסת עולם. בדיוק כפי שהקרב בין הבובלילים לפרידמנים היה הרבה מעבר לפרסונות. אנחנו נוטים להפוך את המשחק ליותר ממה שהוא ואולי קצת בצדק. הריאליטי נותן לנו מין תמונת ראי (מסויגת) של החברה שלנו. הנה לכם 7 סיבות מדוע ד"ר אריק אלפר, המייצג את הצד התחמן והשקרן, הוא השורד האחרון:
1. כי בניגוד לתוכנית בארה"ב שם המושבעים מצביעים לשורד האחרון טרם חזרתם ארצה, אצלנו ההצבעה בקיסריה. אחרי עונה שנייה של הישרדות כבר הבנו שהמשחק הוא הרבה יותר חברתי מאשר פיזי. במשחק יש הרבה אמוציות שמקבלות משנה תוקף בשל התנאים הקיצוניים אליהם מגיעים השורדים במשחק. שם, על האי, שתחושות נקמת ההדחה עדין מהדהדות, שהשורדים לא נחשפו לכל הפרטים שאליו נחשפו עם שידור הפרקים בארץ, בלי לחצים של אנשים ובוחשים ובלי התקשורת הישראלית, ההצבעה הייתה יותר אוטנטית ומשקפת. שם הם היו מצביעים מירית.
2. כי מירית לא השכילה להסביר לכולם שהיא בדרכה הגיעה לגמר בדיוק כמו אריק. הטענה המרכזית בבחירה באריק הייתה שהוא "שיחק את המשחק", הוא יזם, התלכלך ומירית רכבה על גבו. אריק אפילו אמר זאת בעצמו בתוכנית הגמר. מירית מצידה התגוננה. אם מירית הייתה מסבירה למושבעים, שבמבחן התוצאה היא בגמר בדיוק כמו אריק ויכולתה ל"רכוב על גבו" ובמקביל לא להתלכלך, הופך אותה לשחקנית אפילו טובה ממנו, היא הייתה זוכה ליותר אהדה בקרב חובבי ה"משחק".
3. כי האדם נמשך למי שסוטר לו ולא למי שמלטף אותו. זה נכון הרבה פעמים בין בני זוג. המשיכה דווקא למי שדוחה אותך. נטייתנו הטבעית היא לזלזל בנחמד ובלויאלי ולהפנות לו את הגב. דווקא את הכבוד, באופן לא מוסבר, אנחנו נותנים ליריבנו. היה נוח לסמפט את מירית, אבל לכבד את אריק.
4. כי אופיר רוצה להיות מיוחד ולעידן אין עמוד שידרה. אופיר הוא טיפוס. הוא אוהב לנסות להיות שונה ומתוחכם. הוא מרגיש כך מיוחד ואיכותי. בבחירתו באריק הוא רצה לומר שהוא בוגר, ענייני ובעל הגיון בריא, למרות שהוא שונא את אריק שנאת מוות. עידן שיחק בעצמו בדיוק כמו מירית לאורך כל המשחק ובהצבעה בחר הפוך. הלחיצו אותו ואמרו לו שהבחירה באריק היא יותר הגיונית. שוב, כי אריק "שיחק את המשחק". ועידן, גבר שבגברים, מה לעשות- לחיץ.
5. כי מדינת תל אביב שולטת על התקשורת ועל הברנז'ה. אני לא אוהב את החלוקה בין מדינת תל אביב לשאר ישראל, אך לצערי זה הפך למציאות. ההפרדה היא לא בהכרח גיאוגרפית, כי אם תפיסתית. האוכלוסייה המכונה מדינת תל אביב היא אובר ליברלית. מותר הכול. הם גאים לצאת נגד הזרם ולקדש בקול רם תחמנות ושקרים. חלקם זהירים ומסבירים שזה רק משחק, חלקם אפילו טוענים שכך שורדים בחיים. מדינת תל אביב הם מיעוט, אך משום שהם מרכיבים ומשפיעים על התקשורת והברנז'ה אז בדיוק כמו בסוריה (שיעים וסונים) המיעוט קובע.
6. כי אריק יוצא עם המפיק של התוכנית. ראשית, מדובר בתיאוריית קונספירציה בלבד. אז גם אם לא הייתה התערבות של ההפקה, זה מריח מסריח. ממש מסריח. או שבעצם מותר לתחמן ולשקר??
7. כי זה רק משחק. הלוואי שהניצחון הוא ניצחון של משחק בלבד. שבמציאות היומיומית אנחנו יודעים להבחין בין השקרן התחמן והצבוע, לבין ההוגן והישר. ושבמציאות השורד האחרון הן הערכים.

השתמטותם אומנותם

תופעת ההשתמטות עלתה מדרגה. המשתמטים כבר לא מחפשים מחבוא שסוגיית השתמטותם עולה על הפרק. ההיפך, חיוך ציני נמרח על פניהם באומרו הגם אתה פראייר לשרת את המדינה המזורגגת הזו. הם כבר לא מוקעים. הם אפילו שוקלים לפתוח קורסים בתשלום ללימוד טקטיקת ההשתמטות הסודית. הם לא פראיירים. החברה הקפיטליסטית של ימינו הסבירה להם שאת הכול מכניסים למשוואה של 'מה יוצא לי מזה'. אם התוצאה היא לא כסף, והרבה, זה לא כל כך מתאים. ואם זה לבזבז זמן יקר על שטיפת סירים בתורנות מטבח, שמירה ארבע שעות בעמדה קפואה או להסתכל בין כוונות בלי לקבל פרס על פגיעה במטרה, אז ממש לא מתאים. את המושג הצבאי ההגנה הכי טובה היא ההתקפה אימצו לחיקם המשתמטים. לא עוד התנצלויות, לא עוד מבוכה. גאווה! גאווה! אתם פראיירים אנחנו לא. אתכם המדינה דפקה, אנחנו דפקנו אותה. וחוץ מזה, יש מספיק מורעלים שחיים בסרט הוליוודי, שתיתן להם רובה וכדורים שהם לא קפצונים והם כבר יעשו את העבודה.
תופעת המשתמטים הגאים לא יכלה לפרוץ במלוא עוזה מבלי הרוח הגבית של אמני ישראל שהשתמטותם אומנותם. לאושרי כהן אין בעיה לגלם מ"פ בסרט הבופור, למרות שהפציעה היחידה שלו הייתה על חוף גורדון בזמן משחק כדורעף חופים. גברת מקסמיליאן בלומין אמרה שהיא מעדיפה להתמקד בקריירה שלה מאשר להגיש קפה לסא"ל בקריה בת"א, כאילו אין לנו טייסות קרב במדינה. גם בר רפאלי התחתנה פיקטיבית כבל עם ומדינה לשם ההשתמטות, ובכל זאת נקראה לעשות קמפיין למשרד התיירות. אמני ישראל שהשתמטותם אומנותם ואנשי שלומם מנצלים את הרפיסות של מנהיגות ישראל. מנהיגות שמפחדת לצאת חוצץ נגד התופעה. גם הקולות שנשמעים נגד המשתמטים מגומגמים, מתחסדים ולא חד משמעיים. יוצא דופן בתחום הוא יו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, שהמשיך את קודמו בתפקיד, עדי אלדר, וביקש מראשי העיריות להימנע מהזמנת אמנים משתמטים להופיע על במות יום העצמאות. שהרי לא ייתכן שידוענים המשמשים מודל לחיקוי עבור בני הנוער וחוששים שהתרומה למדינה תזיק לקריירה האישית שלהם או סתם מטעמי כדאיות, בוחרים שלא להתגייס לצה"ל או להתנדב לשירות לאומי- יזמרו את ההמנון בטקסי יום הזיכרון וחגי העצמאות וימומנו ע"י גופים ממסדיים. מה שנראה ברור לבוחבוט לא כל כך ברור לראשי העיריות שגם השנה הזמינו את המשתמטים לבמותיהם. לא בגלל הסכמה של ראשי הערים עם מעשיי ההשתמטות, אלא בשל הקמפיין הפוסט ציוני שמנהלים המשתטים ואנשי שלומם להכרה בלגיטימציית השתמטותם. את הסוציומטיות הקפיטליסטית הקובעת – 'הזמן הפרטי שלי יותר חשוב מהזמן שאתה עושה צבא' צובעים האמנים בצבעי הנאורות. בשם הדמוקרטיה הפלורליזם והחברה הליברלית הם משוחררים מחובתם לחברה, ומתנגדיהם חוטאים במקרתיזם שמתאים למשטרים פאשיסטיים קומוניסטיים אפלים לטענתם. כך, במליצות, הופכים אט אט האמנים את השתמטותם ללגיטימית ויחד איתם סוחבים את בני הנוער. אפילו גילה אלמגור בהתבטאות אומללה אמרה שיש מקום לפציפיזם ובכלל מסכנים המוזיקאים שיאלצו בשל גיוסם לפגוע באצבעותיהם. כמה פתטי.
אין לי תלונות לאלו שהמערכת שחררה אותם. בכלל, קשה לבחון את ההגדרה של משתמט. בעיניי, זה יותר יושר פנימי. ובכל זאת, שאושרי כהן יספר לאחרים שהוא לא כשיר רפואית לשירות צבאי ושבר רפאלי תחפש מישהו אחר שיאמין לה שהיא נשואה ועוד לא לליאו. יש כל כך הרבה תפקידים בצבא ורובם אינם תפקידי לחימה, תפקידים חשובים שיש לאייש בכח אדם איכותי ואמביציוני. השירות הלאומי צמא למתנדבים. כל אחד שקיבל פטור משירות יודע בליבו מה יכולתו לתרום.
את כעסינו ומשאבינו אנחנו לא צריכים להפנות להוקעת המשתטים. גם, אבל לא רק. אם נצליח בעזרת חינוך מגיל קטן להטמיע ערכים בבני הנוער להתנדבות, לנתינה, לסיוע לחלש ולנזקק, לחשיבות התרומה לחברה ולמדינה גם אם זה יבוא קצת על חשבון ההישגים האישיים- דיינו. אנחנו צריכים להבין כולנו שאנחנו לא פראיירים. כבר אמרה גלי עטרי- אין לנו ארץ אחרת.

דן(נידין) מרידור

השבוע סירב השר לענייני מודיעין, דן מרידור, לקבל על עצמו את הטיפול להחזרת גלעד שליט. השבוע גם נפטר נשיאינו הרביעי פרופ' אפרים קציר ז"ל. סיפור מינויו של קציר לנשיא המדינה ממחיש נהדר את ההבדל בין אלו של פעם לאלו של היום.
לאחר מלחמת השחרור הצטרף קציר, יחד עם אחיו אהרון, לצוות מכון ויצמן ועמד בראש המחלקה לביופיזיקה, שהפכה עד מהרה למחלקה המובילה בתחומה בעולם. הישגיו המדעיים סייעו במשך השנים בהתמודדות עם מחלות כמו טרשת נפוצה, ניוון שרירים ואלצהיימר והביאו לפריצת דרך בתחום הפקת העמילן, הפניצילין ותחליפי הסוכר. על הישגיו זכה קציר לפרסים יוקרתיים, ביניהם פרס ישראל.
פרופ' קציר לא התלהב תחילה מההצעה לכהן כנשיא הרביעי, אך בסופו של דבר "קיבל את דין התנועה" בגלל מה שהגדיר צורך "לשמש דוגמא לצעירים שיש חובות נוספות שצריך לפעמים למלא".
דן מרידור, כנראה לא היה בשיעור של קציר ז"ל. והוא היום מלמד את הצעירים, דרך דוגמתו האישית, שיש לקחת משימות שסיכויי ההצלחה בהם נושקים למאה אחוז.
האמת, שסירובו של מרידור לא הפתיע אף אחד. כי האיש הזה, מעולם לא אהב לתת כתף לטובת דבר שעלול, אבוי, ללכלך את ידיו בבוץ. האיש לא אוהב להתלכלך. יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אמר פעם בשיחה פרטית ש"דן מרידור מתאים להיות נשיא ארצות הברית, בתנאי שימנו אותו", משמע את הלכלוך שבקמפיין הבחירות הוא לא ישרוד. גם בפריימריז האחרון בליכוד לאחר הצטרפותם של "כוכבי ביבי" (יעלון, בוגי, חפץ, דיין ונוספים) הגיע מרידור רק למקום ה-17 ברשימה, על אף תמיכתו האקטיבית של נתניהו. כי בעוד שבוגי הסתובב לו בין סניפי הליכוד בכל הארץ, מרידור העדיף להישאר "נקי".
מרידור מבין שתיק גלעד שליט הוא פלונטר שהדעות לגבי פתרונו תמיד יהיו שנויות במחלוקת (בהנחה שמבצע אנטבה לא נראה כאן). והנסיך המיתולוגי של הפוליטיקה הישראלית אוהב להישאר בקונצנזוס.
אחרי שלוש שנים בשבי, במדינה שבזיכרון הקולקטיבי שלה צרוב רון ארד, גלעד שליט הוא יותר מעוד חייל שצריך להחזיר הביתה. הוא חלק מהמלחמה על האתוס הלאומי, חלק מהמאבק להבהיר את גבולות המחויבות שלנו כעם.
אנחנו עדין מצפים, אולי בתמימות מסוימת, שבמצבים האלה אנשים ימתחו לדום ויגידו: קראו לי לדגל, ואני אעשה כמיטב יכולתי. לא מרידור.
אין מחלוקת על כך שמרידור הוא אדם מוכשר ומיומן מאוד. אבל הפוליטיקאי שבו ציווה עליו להשליך מידו במהירות את תפוח האדמה הלוהט הזה.
אם היה לו, למרידור, טיפה של מחויבות ציבורית ורצון כן לממש את שליחתו הוא לא היה מסרב להצעה, גם אם פתרונה בעייתי.
הערה לסיום
השבוע חזרה אחותי עם חוברת "מקראות ישראל" שקיבלה בצבא כחלק מהכשרתה בקורס מ"כים. את החוברת עליה ללמוד לקראת מבחן בסיום הקורס. כמה ערכי ללמד את מפקדי העתיד על מורשת עם ישראל. בדפדוף אקראי בחוברת הבחנתי ששמו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, "נשמט" מרשימת נשיאי ישראל. אחרי שבדקתי את שנת עדכון החוברת ואף ראיתי שנשיאנו המכהן, שמעון פרס מופיע בה, שאלתי את אחותי על פשר העיוות. המפקדים אמרו להם "לא להיכנס לזה". ואני אומר ששכתוב ההיסטוריה הוא לבושתנו. קצב עדין חשוד וגם אם יורשע צריך לספר שהיה לנו נשיא כזה וללמוד מכך. תתביישו.

לא, אנחנו לא יכולים

ברק אובמה הצליח לסחרר את העולם. אחרי הניצחון המדהים בפריימריז מול הילרי קלינטון והתבוסה שהנחיל לג'ון מקיין בקרב על הנשיאות עם ה- "yes we can!" המפורסם, הוא עכשיו רוצה להפנט את העולם, ולא רק את העולם המערבי.
בעולם הציני והפסימי של ימינו אובמה הצליח להפיח תקווה. בדומה למנהיגים גדולים בעבר (רוזוולט, קנדי ואפילו צ'רציל), אובמה משדר אופטימיות ושיש על מי לסמוך. "יש לי חלום", הוא אומר, וברטוריקה פנומנאלית מצליח לשכנע שגם יש לו את היכולת להגשים אותו, את החלום.
ברק חוסיין אובמה הוא אנדרדוג שהפך למלך. יסלח לי כבוד הנשיא על ההשוואה הלא הוגנת, אך הוא הנינט טייב של העולם. אפרו אמריקאי שמשפחתו קופחה באמריקה הגזענית של שנות ה- 50, מנהיג שהחל את דרכו בהנהגת שכונות, המשיך כסנטור יחסית אלמוני וניצח את משפחת קלינטון האליטיסטית.
הפופולאריות של מנהיגים חולפת בדרך כלל מייד עם בחירתם. בלון הציפיות מתפוצץ לאור המציאות. לא אצל אובמה. האיש החליט ש"אמריקה יכולה" ועושה היום הכול כדי לממש את ה"חלום". הבעיה שהחלמות של אובמה הם לא בדיוק כוס התה של אזרחי ישראל (לפחות עפ"י הבחירות האחרונות), אבל הם בודאי כוס התה של התקשורת הישראלית, המנסה למנף את תביעות אובמה. גם אנחנו, בישראל, רוצים מנהיג אמיתי. מנהיג שלא יחשוש להגיד לאובמה את האמת:
לא, אנחנו לא יכולים להנהיג מדיניות שמאלנית, כי בבחירות דמוקרטיות העם בחר מדיניות ימנית.
לא, אנחנו לא יכולים להפסיק לבנות בהתנחלויות, כי בכל המדינות אזור שאסור להרחיבו מטעמי גזע ולאום משול לגטו מימי הביניים- אצל אובמה גטואיזציה של מתנחלים ("הקפאה") היא שיא של תקינות פוליטית.
לא, אנחנו לא יכולים לגרש את כל היהודים מיהודה ושומרון, כי בכל מקום אחר זה היה נקרא "טיהור אתני" הנחשב כאל פשע נגד האנושות, אצל אובמה "פינוי" מתנחלים חוקי ונורמטיבי.
לא, אנחנו לא יכולים לקיים את כל ההסכמים חד צדדית, כי בכל מקום בו יש הסכם שני הצדדים מחויבים לקיימו- אצל אובמה הערבים פטורים והיהודים מחויבים.
לא, אנחנו לא יכולים לצאת למשא ומתן אמיתי לשלום, כי במשא ומתן צריך לקבל ולתת- אצלנו הערבים רק מקבלים והיהודים רק נותנים.
לא, אנחנו לא יכולים לדבר על ירושלים, כי אנחנו כל הזמן מתפשרים על עמדתנו. פעם מדינה פלשתינאית לא עמדה על הפרק, אח"כ היה קונצנזוס סביב שלמותה של ירושלים ואי חלוקתה, היום כבר זכות השיבה לפלשתינאים היא לא מילה גסה.
לא, אנחנו לא יכולים לרקוד כל הזמן לצלילי החליל האמריקני, גם אם אנחנו תלויים בו מאוד.
הכוונות של אובמה אמיתיות, וגם חיבתו ודאגתו לישראל אינה מוטלת בספק. אבל מישהו צריך לומר לו שמדינת ישראל אינה בובת מריונטה: מותר לאזרחיה לחשוב לבד, להחליט לבד ולשמור על האינטרסים הביטחוניים והמדיניים שלה.
ועד שמישהו יחליט לומר לך את הדברים הרשה לי לפנות אליך כבוד הנשיא: פנינו לשלום, אנחנו מחנכים את ילדינו לשלום (ואתה יודע את זה). בחדרי חדרים אנחנו מוכנים גם לויתורים כואבים, אבל כדי שהחלום של כולם יהפוך למציאות מישהו צריך לדרוש ולתבוע מהפלשתינאים. אני יודע שקל יותר ללחוץ עלינו, אבל שהתחייבת ל- "yes we can!" אני בטוח שהתכוונת לטפל לא במה שקל, אלא במה שצריך.

ברקת על תכנע

התלבטתי ממושכות אם לכתוב על הנושא. סביי נפטרו לפני פחות משנה במרחק שבוע האחד מהשני. משניהם ינקתי הרבה כבוד ליהדות, המסורת והדת. כל אחד בדרכו גרם לי לעצב את משנתי ביחס לדת היהודית. לשניהם הייתה תכונה משותפת שגרמה לי להתבונן על דתנו באופן טהור- אין כפייה, יש אהבה וכבוד לדת מתוך בחירה. סביי ישתייכו לדור בו לא הטילו ספק באמונה הדתית. האמונה הייתה מלאה, טהורה, ללא סייגים ועם הרבה כבוד. כך היא תמיד הוצגה עבורי נשגבת, נקייה ומסקרנת.
גדלתי בבית מסורתי. אינני אדם דתי, אך, בענווה, אעיד על עצמי שכמיהתי לדת ואמונתי חזקים לפעמים מחובשי הכיפה ועונדי הציצית.
סבא דוד וסבא שמואל, זכרם לברכה, לא היו אוהבים שאני כותב על הנושא. הם לא היו רוצים שאתפוס צד במחלוקות הקשורות לדת ומדינה. ובכלל "לא מדברים על רב!", הפצירו בי תמיד. ובכל זאת, במחילה מכם סבא דוד וסבא שמואל, אכתוב על הנושא. לא חלילה כדי לפגוע בכבודכם, ההיפך, על מנת להאדיר שימכם וללמד כיצד מקרבים לבבות.
לפני כשבועיים החליט ראש העירייה הטרי של ירושלים, ניר ברקת, לפתוח את חניון ספרא ביום שבת, כדי לאפשר למבקרים בעיר העתיקה (יהודים, נוצרים ומוסלמים) להחנות את רכבם סמוך לאתרי הביקור. כידוע, מהומות ואיומים מצד הקהילה החרדית גרמה לברקת לחזור בו מההחלטה ולהשהותה בשבועיים כי למצוא פיתרון דרך הידברות ומשא ומתן.
אינני בקיא בכל תרי"ג המצוות, אבל דומני שהשלכת טיטולים מלאי צואה, תגרת ידיים עם שוטרים, תהלוכות ומהומות ביום שבת הן אינן בגדר "שמור את יום השבת לקודשו" וגם לא בדיוק "שבת וינפש". שמירת השבת היא עניין של אותם מפגינים, אבל שמירת החוק היא עניין של כולנו. אם נגיע למצב בו המדינה לא יכולה לאכוף את חוקיה וסמכותה נהפוך למדינת עולם שלישי. אם ביטול ההחלטה נובע מחוסר היכולת לממשה, אזי – אנרכיה.
ואם השהיית ההחלטה היא באמת כדי להידבר ולשכנע, אשמח לסייע לך אדוני ראש העיר. תסביר לחרדים שהורים רבים מכל קצוות הארץ רוצים להביא את ילדיהם לבקר במקומות הקדושים לעם היהודי. להראות להם את הכותל ולהגביר זיקתם לדת ולמסורת. יום שבת הוא יום משפחתי בו ניתן לעשות זאת. הנוצרים והמוסלמים רוצים גם הם לבקר במקומות הקדושים שלהם, ועבורם יום שבת זה רק יום שבתון מהעבודה. תסביר להם, שכפייה מרחיקה את היהודים מדתם, ולעומת זאת סובלנות, הבנה וויתור בין חילונים לדתיים רק יחזק את עם ישראל ואת אמונתו. הסבר להם שדמוקרטיה היא אינה סיסמה, אלא אמצעי שלטוני.
ניר ברקת, עושה בשכל שהוא אינו מתלהם. נכון להידבר ולהקשיב. אבל ברקת צריך להבין שלעיתים צריך לקבל החלטות גם אם יש עליהן מחלוקות קשות. אוי לברקת אם יהפוך את פתיחת החניון לסמל מאבקו לדו קיום ואחר כך ינוח על זרי הדפנה. ברקת נבחר כדי לתת מענה לכלל הצרכים של פסיפס האוכלוסייה הרחב בירושלים. זה לא יהיה קל, כי צריך לעשות הרבה איזונים לא פופולאריים. אם יעשה כך הוא יפרע את שטר הציפיות ממנו.
אם סבא דוד וסבא שמואל היו היום בחיים הם היו מסבירים טוב ממני איך מלמדים לאהוב את דתנו ויהדותנו. הם עשו זאת בעצמם כל כך טוב ונכון.
נ.ב
את הכותרת של המאמר "ברקת אל תיכנע" כתבתי בהתחלה, אח"כ נימקתי. שקראתי שוב את הקטע הבנתי שגם לי יש מה ללמוד בהקשר של קירוב הלבבות. המונח של "כניעה" לקוח ממושגי המלחמה. וכאן אין מלחמה, הרי כולנו יהודים. לא תיקנתי כדי לזכור שלכולנו יש ממה ללמוד.

5 סיבות למה עדיין קיים המבחן הפסיכומטרי

לפני כחודש סיימו הנבחנים האחרונים לשנת הלימודים תש"ע את בחינת הפסיכומטרי שלהם. בימים אלו מתפרסמים התוצאות ואז יגלו הסטודנטים בפוטנציה אם ציונם מזכה כניסה לאוניברסיטה, למכללה או שולח אותם הביתה להתמודדות על שנת הלימודים תשע"א.
דעות הנבחנים מתחלקות לשתיים. אלו שהצליחו פלאים במבחן, התקבלו לפקולטה נחשבת באוניברסיטה יוקרתית והם "די מאמינים במבחן הזה". ומנגד שאר הנבחנים המתוסכלים "שחושבים שהמבחן לא משקף כלום!". האמת שניתן לסיים את הויכוח. מחקר חדש בו ניסו המוסדות האקדמיים למצוא קשר ישיר בין ציון המבחן הפסיכומטרי להצלחה בלימודי התואר נכשל. החוקרים לא מצאו שום קשר. ציון גבוה במבחן הפסיכומטרי, לא הביא בהכרח לציונים גבוהים או להצלחה מרשימה בלימודי התואר ולהיפך. יתרה מזאת, המחקרים מצאו קשר הדוק יותר בין ההצלחה בבחינות הבגרות להצלחה בלימודי התואר. מזמן כבר מודים במרכז הארצי לבחינות, שהמבחן איננו בודק ידע וידוע שהמבחן בנוי על טריקים. מי שילמד וישנן את הטריקים יצליח. לא אינטליגנציה, לא יצירתיות, לא כושר התמדה ולא יכולת למידת חומר רב ומגוון- טריקים זה שם המשחק. אז מדוע, לעזאזל, המבחן הכל כך מתסכל הזה עדיין קיים ושריר? הינה 5 סיבות:
1. המכונים עושים הון עתק- המכונים המכינים את הנבחנים למבחן הפסיכומטרי הפכו לתעשיית ענק. הם מתמקדים בלובינג תמידי ובמסע יח"צנות מאסיבי כדי לשכנע אודות נחיצות המבחן. לשם הדוגמא, אחד המכונים הגדולים בארץ גובה עבור קורס של שלושה חודשיים 7,200 ₪, בעוד שעלותה של שנה אקדמית באוניברסיטה עומדת על 10,000 ₪. הנבחן, שלמד שלוש שנים לתעודת בגרות, מבין ששלושה חודשי למידה לפסיכומטרי חשובים יותר והם שיקבעו את עתידו. משלם ממיטב כספו ללמידת הטריקים והמכונים מתעשרים. נו, אז למה להם לוותר על מכרה זהב.
2. משרד החינוך לא מייצר ציוניים אחידים- ציוני הבגרות אינם תואמים בין בתי הספר השונים בארץ. בשל הרדיפה אחר מעבר מבחני הבגרות הציוניים השנתיים הופכים לציוני מגן, שכל מטרתם לסייע לבוגר לעבור בהצלחה את מבחן הבגרות. ישנם בתי ספר אמינים והוגנים וישנם שלא. כך נוצרת חוסר אחידות. כך הפסיקו המוסדות האקדמיים לסמוך על ציוני הבגרות.
3. הצדקת קיומו של המרכז הארצי לבחינות- סביב המבחן הזה יש את כותבי המבחנים, הבודקים, הסטטיסטיקאים, המנתחים, המפיצים, הבוחנים ובקיצור הרבה כוח אדם. ללא המבחן הם יאלצו למצוא מקום עבודה אחר. אין להם אינטרס לעשות את זה.
4. הנוחות של המוסדות האקדמיים- מוסד אקדמי, הדורש ציון פסיכומטרי גבוה, שם עצמו בסטאטוס יוקרתי ונחשק. בהיעדר חלופות לסינון מעומדים ללימודי תואר ראשון, הופך המבחן הפסיכומטרי כמעט לכלי היחיד. במקום להתמודד עם מבחני השמה ייעודיים, קורות חיים, ראיונות אישיים, מבחני IQ או אפילו סינון לאחר שנת לימודים ראשונה בפקולטה, קל ונוח להשתמש בפסיכומטרי.
5. נוח למדינה- קוראים לזה היעדר מנהיגות. שכל כך הרבה בעלי אינטרסים לוחצים להשאיר את המבחן הפסיכומטרי, לאו דווקא בשל יעילותו, צריכים מנהיגות אמיתית שתחליט אחרת. נו, נחכה.

ישראלים נגד ישראלים

הויכוח בין השמאל לימין לגיטימי, המתח בין חילונים לדתיים מובן, הקפיטליזם והסוציאליזם במאבק ערכי מתמיד, אבל בתקופה האחרונה התעצמה לה תופעה חדשה, פוסט ציונית- ישראלים נגד ישראל והישראלים שבתוכה, תופעה אנטי ציונית מפחידה.
משלחת הזדהות של נטורי קרתא מצטלמת עם הנייה בעזה, תשורות בידה וחיוך על שפתיה. עשרות לוחמי "עופרת יצוקה" מאשימים בחסות ארגון "שוברים שתיקה" את צה"ל בפשעי מלחמה. "שלום עכשיו", כחלק ממסעה לעקירת ההתנחלות היהודית, הקימה רשת הלשנה לגורמי חוץ, הממומנת בגלוי על ידי האיחוד האירופי ואחרים. מידי שבוע מתייצבים יהודים ישראלים בבלעין ובנעלין מול צה"ל, יד ביד עם פעילים ערבים וזרים עוינים. ליוזמת "ז'נבה", שהפכה להיות כמעט האג'נדה של אובמה במזרח התיכון, היו שותפים ישראלים. בבריטניה עומדים בראש המתקפה האנטי- ישראלית תנחשו מי? ישראלים! אבי שליים, חיים בראשית ואילן פפה לא מפסיקים לתקוף משם את "ישראל שלהם". הסופר א.ב יהושע גם כן יצא לדבר עלינו בעולם. במאמר שכתב לעיתון איטלקי הוא קרא לנשיא האמריקאי (אובמה) להחזיר את שגריר ישראל בוושינגטון הביתה כדי ללחוץ על ישראל לפנות מאחזים. שני במאים ישראלים (אחד יהודי) בבלגיה ביימו אופרה על בסיס הסיפור התנ"כי "שמשון ודלילה". ובאנלוגיה לסיפור המקראי בני ישראל משולים לפלישתים ואילו השהיד הערבי המפעיל חגורת נפץ משול לשמשון- כך אומר מאיר שלו במאמרו "מכשירים את המחבל המתאבד הבא".
המשותף לתופעות האלה: חציית קווים, הזדהות ושיתוף פעולה עם גורמי חוץ- תערובת של אהבת זרים ושנאת בני עמם.
ד"ר אילן אבישר מאוניברסיטת תל אביב פרסם מחקר מעניין בו הוא קובל על הטרנד החדש המכונה "גל סרטי קיפול הדגל", על הצגת הערבי "כיפה וצודק".
האבסורד לא ניגמר. זוכה פרס ישראל, ג'אד נאמן, פרסם מאמר ביום בו קיבל את הפרס: "הלאומיות היא דת הרוצחים" קבע מי שמכנה את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד.
שליש מתקציב "הקרן החדשה לישראל" מוקדש לכ- 20 ארגונים "המשתמשים בכסף כדי לצייר את הריבונות הישראלית כשטנית ונטולת לגיטימיות...חלקם קוראים לציונות גזענות ומפיצים חוקה חלופית לישראל, המבטלת את תפיסת המדינה היהודית" קובע פרופ' ג'רלד שטיינברג מאוניברסיטת בר אילן.
חוזה המדינה כתב: איבה כזו לרעיון היהודי הלאומי לא הראו, ולעולם אף לא יראו, שונאי ישראל העזים והחצופים. אכן, האנטישמיים האמיתיים הם, ביסודו של דבר, המתבוללים היהודים, והם גם המסוכנים ביותר".
יש מכנה משותף בין מה שכאב בנימין זאב הרצל לבין הפתולוגיה של שנאת ישראל העצמית בימנו- התאווה להרס עצמי שאין מי שיעמוד בפניה. ואולי הצורך להיבדל ולהיתפס נאור. פטריוטיות וציונות הן הלחם והחמאה של העם הזה בלעדיהן לא נתקיים.

הערה לסיום

השבוע פגשתי באקראי ניצולת שואה שביקרתי אצלה בפרוייקט "פרח לניצול". במסגרת הפרוייקט הולכים המתנדבים במדי צה"ל לניצולי השואה מברכים אותם ומתחייבים בפניהם לשמור על המדינה שהקימו. בביקור האחרון פגשתי ניצולת שואה על סף פט לחם. שפגשתי אותה השבוע סיפרה לי הבת שלה שהיא מקבלת קצובה חדשה מהמדינה (ההיא מהחלטת ממשלת אולמרט) וחיממה לי את הלב. איזה כיף.