השתמטותם אומנותם

תופעת ההשתמטות עלתה מדרגה. המשתמטים כבר לא מחפשים מחבוא שסוגיית השתמטותם עולה על הפרק. ההיפך, חיוך ציני נמרח על פניהם באומרו הגם אתה פראייר לשרת את המדינה המזורגגת הזו. הם כבר לא מוקעים. הם אפילו שוקלים לפתוח קורסים בתשלום ללימוד טקטיקת ההשתמטות הסודית. הם לא פראיירים. החברה הקפיטליסטית של ימינו הסבירה להם שאת הכול מכניסים למשוואה של 'מה יוצא לי מזה'. אם התוצאה היא לא כסף, והרבה, זה לא כל כך מתאים. ואם זה לבזבז זמן יקר על שטיפת סירים בתורנות מטבח, שמירה ארבע שעות בעמדה קפואה או להסתכל בין כוונות בלי לקבל פרס על פגיעה במטרה, אז ממש לא מתאים. את המושג הצבאי ההגנה הכי טובה היא ההתקפה אימצו לחיקם המשתמטים. לא עוד התנצלויות, לא עוד מבוכה. גאווה! גאווה! אתם פראיירים אנחנו לא. אתכם המדינה דפקה, אנחנו דפקנו אותה. וחוץ מזה, יש מספיק מורעלים שחיים בסרט הוליוודי, שתיתן להם רובה וכדורים שהם לא קפצונים והם כבר יעשו את העבודה.
תופעת המשתמטים הגאים לא יכלה לפרוץ במלוא עוזה מבלי הרוח הגבית של אמני ישראל שהשתמטותם אומנותם. לאושרי כהן אין בעיה לגלם מ"פ בסרט הבופור, למרות שהפציעה היחידה שלו הייתה על חוף גורדון בזמן משחק כדורעף חופים. גברת מקסמיליאן בלומין אמרה שהיא מעדיפה להתמקד בקריירה שלה מאשר להגיש קפה לסא"ל בקריה בת"א, כאילו אין לנו טייסות קרב במדינה. גם בר רפאלי התחתנה פיקטיבית כבל עם ומדינה לשם ההשתמטות, ובכל זאת נקראה לעשות קמפיין למשרד התיירות. אמני ישראל שהשתמטותם אומנותם ואנשי שלומם מנצלים את הרפיסות של מנהיגות ישראל. מנהיגות שמפחדת לצאת חוצץ נגד התופעה. גם הקולות שנשמעים נגד המשתמטים מגומגמים, מתחסדים ולא חד משמעיים. יוצא דופן בתחום הוא יו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, שהמשיך את קודמו בתפקיד, עדי אלדר, וביקש מראשי העיריות להימנע מהזמנת אמנים משתמטים להופיע על במות יום העצמאות. שהרי לא ייתכן שידוענים המשמשים מודל לחיקוי עבור בני הנוער וחוששים שהתרומה למדינה תזיק לקריירה האישית שלהם או סתם מטעמי כדאיות, בוחרים שלא להתגייס לצה"ל או להתנדב לשירות לאומי- יזמרו את ההמנון בטקסי יום הזיכרון וחגי העצמאות וימומנו ע"י גופים ממסדיים. מה שנראה ברור לבוחבוט לא כל כך ברור לראשי העיריות שגם השנה הזמינו את המשתמטים לבמותיהם. לא בגלל הסכמה של ראשי הערים עם מעשיי ההשתמטות, אלא בשל הקמפיין הפוסט ציוני שמנהלים המשתטים ואנשי שלומם להכרה בלגיטימציית השתמטותם. את הסוציומטיות הקפיטליסטית הקובעת – 'הזמן הפרטי שלי יותר חשוב מהזמן שאתה עושה צבא' צובעים האמנים בצבעי הנאורות. בשם הדמוקרטיה הפלורליזם והחברה הליברלית הם משוחררים מחובתם לחברה, ומתנגדיהם חוטאים במקרתיזם שמתאים למשטרים פאשיסטיים קומוניסטיים אפלים לטענתם. כך, במליצות, הופכים אט אט האמנים את השתמטותם ללגיטימית ויחד איתם סוחבים את בני הנוער. אפילו גילה אלמגור בהתבטאות אומללה אמרה שיש מקום לפציפיזם ובכלל מסכנים המוזיקאים שיאלצו בשל גיוסם לפגוע באצבעותיהם. כמה פתטי.
אין לי תלונות לאלו שהמערכת שחררה אותם. בכלל, קשה לבחון את ההגדרה של משתמט. בעיניי, זה יותר יושר פנימי. ובכל זאת, שאושרי כהן יספר לאחרים שהוא לא כשיר רפואית לשירות צבאי ושבר רפאלי תחפש מישהו אחר שיאמין לה שהיא נשואה ועוד לא לליאו. יש כל כך הרבה תפקידים בצבא ורובם אינם תפקידי לחימה, תפקידים חשובים שיש לאייש בכח אדם איכותי ואמביציוני. השירות הלאומי צמא למתנדבים. כל אחד שקיבל פטור משירות יודע בליבו מה יכולתו לתרום.
את כעסינו ומשאבינו אנחנו לא צריכים להפנות להוקעת המשתטים. גם, אבל לא רק. אם נצליח בעזרת חינוך מגיל קטן להטמיע ערכים בבני הנוער להתנדבות, לנתינה, לסיוע לחלש ולנזקק, לחשיבות התרומה לחברה ולמדינה גם אם זה יבוא קצת על חשבון ההישגים האישיים- דיינו. אנחנו צריכים להבין כולנו שאנחנו לא פראיירים. כבר אמרה גלי עטרי- אין לנו ארץ אחרת.