עם ישראל חי. בפעם הראשונה במשלחת לפולין גופי הצטמרר ברכיי רעדו ודמעה בלתי נשלטת זלגה לה באיטיות על לחיי.במשך ימים אחדים של ביקור בבתי קברות, מחנות השמדה, גטו, בית כנסת ובית יתומים, שיחה עם ניצול שואה, סרטים המוקרנים בכל נסיעה והרבה שיחות עם החבר'ה לא הצלחתי להתרגש מספיק. אמרתי לעצמי, בלב כמובן, שהמראות שאני רואה הם מזעזעים, שהמעשים הם בלתי נתפסים, שהאסון הוא נורא, נורא מאוד ושאני חייב להתרגש, להזדעזע, לא להאמין ואולי לבכות ולנגב דמעות. כעסתי שאני לא מספיק המום ולא מספיק נרתע. כל הזמן שכנעתי את עצמי שהנה, עוד מעט, אוטוטו, אני אחשף למראה הקשה והמזעזע שיגרום לי להבין מה קרה שם.
ניסתי לברר לעצמי מאין באה לה ה"קוליות" המאוסה והמעצבנת הזו. חשבתי שאני לא מעקל, אולי שהדמיון שלי לא מספיק יצירתי כדי להבין, אולי רגשות הנקם והכעס המטורף על הקלות הבלתי נסבלת שהנאצים, יימח שמם, הצליחו להוציא לפועל את הפיתרון הסופי. כעסתי, הרגשתי מושפל, רציתי להחזיר, הכעיסה אותי התבוסה הזו ולא הצלחתי להתמקד בכאב ובאבל.
בסוף הבנתי, הבנתי מאין נבע הכעס וחוסר ההלימה בין הציפייה לתמונות מכוננות באישיותו של אדם למה שראיתי בפועל. בפועל ראיתי מקומות פסטורליים הנמצאים ליד מרכזי ערים. הבנתי שחלאות האדם האלה היו אנשים רגילים, מבתים רגילים, מחינוך רגיל שעשו דברים רגילים. לפני שיצאו לפתוח את שסתום הגז במחנה ההשמדה הם הספיקו להכין פרוסת אוכל לילד שהלך לבית הספר, לקנות לילדה הקטנה מתנה ליום ההולדת שלה ולשחק איתה על הנדנדה בגן. הם יצאו לבלות ורקדו ושרו ורבו והשלימו וטיילו וצחקו ונהנו ובכו בסרט והכינו אוכל ועשו אהבה וערכו קניות בסופר ופתחו את שסתום הגז שחנק למוות מאות יהודים בעשרים דקות. הם היו כל כך רגילים עד כדי טירוף. והם מנו רבבות של אנשים, רגילים, שיצאו בבוקר לעבודה- להשמיד עם.
איך יכולתם? אנשים רגילים, נאצים ארורים, להשפיל כך אבא מול ילדיו. להפשיט אותו מבגדיו עד שיהפוך ערום כביום היוולדו וליד ילדיו הקטנים לראותו זוחל על הקרקע הקרה מתחנן לרחמכם תוך שהוא מוכה בשוט. איך יכולתם? אנשים רגילים, נאצים ארורים לקחת ילדים קטנים ולהרעיבם עד מוות. איך יכולתם? אנשים רגילים, נאצים ארורים כך להונות, לתכנן, להשפיל, להתעלל ולרצוח 6 מיליון יהודים. ואנחנו, מדוע לא נקמנו את נקמת אחינו, מדוע לא החזרנו, מדוע כך הובסנו שאלתי את עצמי.
עם ישראל חי! הוא צעק ונפל על ברכיו במרכז רחבת הטקס באושוויץ- ברקנאו והביט אל על. עם ישראל חי! הוא צעק שוב כמעט באפיסת כוחות ניצול השואה בן ה-80. בפעם הראשונה במשלחת לפולין גופי הצטמרר ברכיי רעדו ודמעה בלתי נשלטת זלגה על לחיי. הבנתי שזהו נצחונו של אותו מבוגר בן השמונים וניצחוננו שלנו, שעמדנו שם, על אדמת אושוויץ, מ"פים ומ"גדים במדים של צבא ההגנה לישראל עם דגל ישראל וספר תורה שרים את התקווה בהצדעה ובראש מורם. ואז בלב מלמלתי שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד והבטחתי שגם בעוד מיליון שנה אנחנו נצעק – עם ישראל חי!
גיא אתה גדול!! אוהב אותך
השבמחק